הסערה שבלב

מכירה את השקט לפני הסערה? אז זה מה ששמעתי.
עוצמת הסערה באה אליי באופן הדרגתי, ולמרות שאנחנו ביולי, מזג האויר רותח,
הטמפרטורה נושקת לארבעים, הבד שאני לובש נצמד לגופי, הרגשתי את מלוא יופיה.
מתוך הגשם הדמיוני שיורד בלי הפסקה, הרוח השורקת אשר בהדרגה הופכת לטורנדו,
למדתי להכיר אותך.
במבט אל העיניים המבשרות את כל הבשורות הטובות שבעולם, כמו היונה המביאה
עלה של זית לתיבת נוח, עם החיוך שיגרום להפסקת המלחמות בין כל שבטי האדם.
ומעל הכל, העגיל בגבה, שחלק מהאנשים יראו כהתגרות במוסכמות, אני רואה כסימן לחופש.
חופש של מרחבים פתוחים, של הליכה לאורכם של חופים זהובים ואגדיים, שהמים מרטיבים לנו
את הרגליים, כמו לנשום אוויר נקי וטהור באמצע שומקום,
או בקיצור את החיים הכי טובים שמסביבנו.
לאורך שעתיים נהניתי מחברתך, מהקרבה הרחוקה, מהידע והבדיחות, הן שלך והן ברקע,
שיצרו אצלי תחושת רוגע ושלווה.
בסוף הערב ידעתי שגם עכשיו תלכי ברצון מוחלט ובהסכמה מלאה אל עבר מקום אחר.