הסמקנו

תשמעו את השיר תוך כדי קריאה:
ממליצה. אבל תחקו שהשיר יתחיל. ואז תתחילו לקרוא.

אני הייתי המחליק הכי טוב לגילי.
כל שבוע נסעה הכיתה שלנו ללמוד החלקה ולאלה שיותר מוכשרים ארבע פעמים בשבוע.
אני הייתי, איך לומר את זה בסלנג, קול. לבשתי כל מה שהיה יכול להציל אותי ממה שעברתי ואפילו קיללתי מעט וגם ניסיתי לעשות כל מה שעשו הם.
באותו היום פגשתי ילדה ששינתה לי לא רק את ההחלקה אלה את כל החיים שהיו גרועים וסתמיים.
טוב אז באותו היום מיהרתי במיוחד לזירה, היום אני הצליח יותר מתמיד, ותוך כדי נזכרתי בדבר שקרה היום: יש תלמידה חדשה בכיתה המקבילה והיא מחליקה כמוני. וזה בעצם די מוזר כי באותו הרגע ראיתי אותה ועבר לי זבנג בראש, היא היתה על הזירה. מה? למה? למה חשבתי עליה ופתאום היא כאן? הגורל שלי מפתיע אותי כל פעם מחדש. היא פתאום עפה באוויר, רגליה פקוחות ב ז'טה. היא הסתובבה באוויר ונחתה בחינניות על הקרח. אני כבר הייתי בשוק. היא הסתובבה במקום ופרשה זרועות בעדינות. היא לבשה חצאית בלט גרביונים וסוודר סגול אבל נראה לי שלרגע דימינתי אותה כפרח, כל כך היא היתה עדינה וטבעית על הקרח. "איך..?" שאלתי את העצמי וכיסיתי פנים, הסמקתי.
היא הביטה בי וענייה הכחולות או הירוקות סרקו אותי בסקרנות. "רוצה אני העזור לך?" היא שאלה אותי ובלי לדבר הסכמתי ואחרי חצי שעה כבר שנינו החלקנו יחד.
כל יום מאז היתי בא להתאמן ובמקום ללבוש ג'ינס שהקשה עלי את התנועה לבשתי טרנינג קליל וחולצה רגילה. לא קיללתי מאז. לא סבלתי יותר. הרגשתי אמיתי.
"קדימה אתה יכול!" היתה צורחת והקול החמוד שלה הצטרד. "קדימה!"
אני הצלחתי לעשות כל תנועה שהיא לימדה אותי.
היא עזרה לי וגם סיפרה לי מה היא אוהבת ורוצה להיות כשתיגדל.
אני גם וסיפרתי הכל ואת כל הסודות שלי.
לבסוף נרשמנו לתחרות החלקה ולפניה, אני זוכר, התאמנו הרבה מאוד.
היא לימדה אותי גם להסתובב במקום ולנחות בחינניות אחרי ז'טה.
ביום ההופעה אני היתי הכי מאושר שבעולם. היא לבשה שמלה עדינה בצבע שמנת עם מחשוף עדין וכך הודגש הרעיון שהיא יפהיפה ודומה לפרח בשיא יופיו. "את…" לא היו לי מילים.
"מהממת?" היא שאלה ואני הנהנתי. היא צחקה. "גם אתה." היא הסמיקה.
לבסוף יצא ששתינו עמדנו שלובי זרועות ועל צוורינו מדליות זהב, עדיין הסמקנו בעודינו מביטים זה בזה.