הסמטה הגורלית
כשהגעתי לסמטה הכי חשוכה חיי עמדו בין הפטיש לסדן. הייתה לי חבורה 'המגניבים' פעם אמר יוסי בצחקוק. מצד שני הייתה שני. שהייתה אהבת חיי. לא יכולתי לוותר עליה. לא יכולתי לוותר על החבורה. ידעתי שבסמטה השמאלית ליד המכולת של חיים הזקן מחכה לי החבורה. ובסמטה של הצד הימני באזור שאבא שלי גר שם מחכה לי שני. התנשפתי בכבדות. היה זה יום חמסין מאד כבד שכמוהו לא חוויתי בחיים שלי. שני נראתה לי כמו חלום מתוק ורחוק שרק אם ארצה אצליח להגיע אליו. החבורה נראתה לי כמו סיוט שאני רוצה לשכוח מחיי. ידעתי שאם אלך לשני תהיה זו טעות ענקית בעיניי החבורה. שני תיפרד ממני כי תדע שהלכתי לסמטה השמאלית וויתרתי עליה. עמדתי בכביש האמצעי. הוא היה בין הסמטה הימנית לבין השמאלית. הושטתי את ידי השזופה והרועדת לצד ימין. הרגשתי את הנשיקה של שני על שפתיי. שמעתי את הצחוק העליז שלה באוזניי. הרגשתי ששערה החום הארוך בעל ריח השמפו הנהדר מלטף אותי ברכות ואומר לי שהל יהיה בסדר. באוזני השמאלית שמעתי את השטויות שלי ושל החבורה. איך איציק פעם היה אומר לי 'אהבה לא אהבה, אנחנו תמיד ביחד' אני הייתי מסכים. אך הפעם ראשי היה מסוחרר. המחשבות שלי נדדו כמו ציפורים בסתיו. פתאום רציתי להיות ציפור. לעוף מהמקום הזה ולעולם לא לחזור אליו. לנדוד בכל העולם. עמדתי באמצע הכביש. היה כבר מאד מאוחר. השעה הייתה 1 בלילה. עצמתי את עיניי והרגשתי איך האוויר הסמיך והחולי מנסה לחדור מתחת לעפעפיי. עצמתי עוד יותר חזק את עיניי. נשכבתי על הכביש בחוסר אונים מוחלט. המון מחשבות עלו בראשי על אהבה, לימודים, ילדות. שאלתי את עצמי 'מה יקרה אם אמות? מה כבר יקרה?' לא מצאתי את התשובה שרציתי. בסוף החלטתי ללכת ישר. להשאיר את המחשבות על הכביש. שיחדרו בין שתי הסמטאות ויבינו אותי. כשהלכתי ישר כבר ראיתי את ים תל אביב. היה מאד שקט. וזה הדבר האחרון שאני זוכר לפני שנדרסתי בכביש.
תגובות (2)
כתבתי כרגע סיפור עם סמטאות ~סמיילי מבוהל~
חחח לא ידעתיי *-*