הסיפור על מיכאל שקד

השיעול, זה מה שרום דוראל הכי שנא בלהיות חולה. "יופי, אם זה ימשיך כך, כל העיר תשמע אותי!"
להיות נער בן 13, מבחינת רום, זה הדבר הכי קשה בעולם. לימודים, נהיים חולים בכל הזדמנות ו… כמובן מוצאים אהבה אמיתית ראשונה, כמו מילי שליו. רום התחיל לצאת עם מילי כבר כמה חודשים. האמת שמילי היא זאת שהתחילה עם רום, למרות ששניהם מכירים מאז שהיו קטנים.
כל אחד אהב בשני הכל – מהשיער השחור החצי-ארוך של רום והשיער החלק והבלונדיני-מידי של מילי, ועד לסגנון הלבוש הכל-כך מיוחד של כל אחד מהם.
רום, שכמו כל ערב שבו הוא לא נפגש עם חברים, ישב על המיטה, מכוסה בשמיכה, כשעל ברכיו שעוּן המחשב הנייד שלו. בזמן שהוא מסתובב בדף האינטרנט של מילי, הוא רואה את מה שטיפונת הלחיץ אותו – יום כיף בלונה פארק בתל-אביב לילדים ובני נוער החולים בסוכרת.
מילי חולה בסוכרת מאז גיל שש. בגיל עשר הציעו לה להיות מחוברת למשאבת דם, אך היא לא רצתה להסתכן בחוסר ההבנה של חבריה.
הפלאפון של רום צלצל, רום ענה לשיחה ומהצד השני שמע את קולה הדק של אהובתו, "היי רומי!"
"תגידי מילי, את הולכת ל'יום-כיף' הזה בלונה פארק?" הוא שאל בחשדנות.
"כן! אני גם רציתי להגיד לך שאני נפגשת עם מישהו שדיברתי איתו בפורום שלנו." השיחה התנתקה. בזמן שמילי ניסתה להבין למה השיחה נותקה, רום כבר היה בדרכו לביתה של מילי, שלא היה רחוק במיוחד, אך לנער חולה הדרך הייתה קצת קשה.
דלת חדרה של מילי נפתחה, ורום כבר התחיל את הריב. "את לא נפגשת איתו!" וכמובן שהוא קינח עם שיעול חזק.
"רום! מה אתה עושה כאן? אתה צריך להיות במיטה! אתה רותח!"
"רותח מכעס אולי! את לא נפגשת עם הילד הזה!" רום השלים אותה.
"תקשיב, אני לא ילדה קטנה, אני יודעת לשמור על עצמי." היא ניסתה להסביר לילד הכי אטום בעולם.
"תני לי לפחות לבוא איתך." ביקש רום.
"ממש לא! אתה חולה! אתה רק תזיק לעצמך!"
"הילד הזה יכול להיות כל אחד! זה לא הכי קשה לעבוד על אנשים! אפילו אני יכול לעבוד עלייך!"
מילי הסתכלה עליו בשקט. עיניה כבר נהיו אדומות. "צא…"
"מילי…" הוא ניסה להתנצל, כשהטון שלו יורד טיפה.
"בבקשה, תחזור הביתה." הדמעה הראשונה יצאה.
"ב… בסדר." רום יצא מחדרה של מילי וחזר לביתו כשלאורך כל הדרך חשב על המפגש של מילי עם אותו ילד לא ידוע. הוא ידע שהוא עוד לא וויתר לה. היא לא תיפגש איתו. ואם היא כן – רום יהיה שם.
רום היה ידוע בחשיבה המוזרה שלו. וברעיונות המוזרים שלו.
מילי לא ידעה מה לעשות עם עצמה. מצד אחד, רום צדק. אבל היא לא יכולה לסכן אותו, היא תשמור על עצמה מספיק טוב. תשומת ליבה עברה למסך המחשב כשהוא השמיע צפצוף שהתריע על הודעה חדשה בפורום.
"מיכאל שקד…" קראה מילי את שמו של אותו נער חדש שהצטרף לפורום. כדי להיות נחמדה, היא שלחה לו הודעה. מהר מאוד חזרה הודעה מאותו מיכאל.
הם דברו ודברו וכמובן הכירו. עד שמיכאל הציע להיפגש. ישר מילי התקשרה אל רום.
"אממ… רום?"
"כן?"
"אני מצטערת על מה שקרה אצלי… אבל תבין…" רום קטע אותה בשיעול אדיר.
"אני מבין אותך, אין בעיה. תיפגשי איתם!" אמר בנימה הכי שמחה שיכל להוציא מהפה.
"אממ… באמת? כי יש עוד מישהו חדש שרוצה להיפגש איתי…"
"כן, אין בעיה."
"מעולה, תודה מותק! אוהבת אותך!" היא אמרה לסיום ונתקה מהר.
מיד מילי שלחה בחזרה הודעת אישור למיכאל.

החום. איזה חום! הלונה-פארק בער, אבל למילי לא הייתה בעיה, החצאית האדומה שלה הייתה טובה לימים כאלה של חום. היא הייתה רגועה כשידעה שנתנה למיכאל את מספר הפלאפון שלה, כך יוכלו להיות בקשר יותר טוב.
מילי חכתה ליד דוכני האוכל, אחרי שכבר סיימה לאכול את הנקניקיה-בלחמניה שלה, ולשתות את כוס הקולה שלה, אך עדיין היא הרגישה הרגשה מוזרה – כנראה החום. אותו החום גם גרם לה להתגעגע לרום, רום המסכן ששוכב במיטה חולה. היא הייתה יכולה ממש לראות אותו! השיער החצי-ארוך שלו, הטי-שירט שכתוב עליה באנגלית 'זה אני', הגינס הקצר, הקריאה שלו "מילי!" והרמת היד…
"מה אתה עושה פה?!" מילי צעקה אל רום בחזרה, כשהבינה שהיא לא הזתה אותו. הוא באמת שם.
"כמו שאמרתי, אפילו אני יכול לעבוד עלייך דרך האינטרנט."
"למה אתה מתכוון?" היא ידעה למה הוא התכוון.
"אני מיכאל שקד. אני יודע עד כמה את כועסת," והוא ידע. "אבל תביני אותי. אני דואג לך, הייתי חייב להראות לך שאם אני מצליח לעבוד עלייך, כל כך קשה לאיזה רווק בן חמישים, עם כרס בירה תמידית, להתחזות לנער בן שלוש-עשרה? עשיתי את זה מתוך דאגה, ואם את כועסת, אני מבין אותך לגמרי ואני פשוט אלך עכ-" היא לא נתנה לו לסיים את המשפט וכבר היא חבקה אותו.
הדמעות של מילי הכתימו את חולצתו של רום. הוא חיבק אותה בחזרה ונישק את ראשה. היא הרימה אליו מבט. "ודרך אגב," אמר כדי לשבור את הקרח. "הבראתי."
היא חייכה אליו, וכרחה את שתי ידיה סביב צווארו. רום הרים את הנערה הנמוכה שאהב. שניהם נראו כמו אח שמצא את אחותו הקטנה לאחר שנים של חיפושים. הוא הוריד אותה ושניהם הביטו האחד על השניה והחזיקו ידיים.
"תודה." היא החלה. "בגלל זה אני אוהבת אותך. יש לך את הדרכים המוזרות ביותר לדאוג! אבל להתחזות לנער, לעשות איתי היכרות מההתחלה, להוציא ממני את מספר הפלאפון שלי-" עיניו של רום נפערו למשמע חלק האחרון במשפט.
"אני לא ביקשתי את המספר שלך." הוא ענה בנימה חושדת.
"היום בבוקר, שלחת לי הודעה בתור מיכאל, שאתה רוצה את המספר כדי שנהיה בקשר יותר טוב." גם היא התחילה לחשוד.
הצלצול גרם לשניהם להסתכל אל הפלאפון בידה של מילי. שיחה ממספר מוסתר. הם לא ידעו מה לעשות. אבל אז שניהם חשבו שבראשם עובר דבר זהה.
מילי מיד לחצה על כפתור ניתוק השיחה, בעוד שרום שלח יד כדי לענות לשיחה. "מה עשית?"
"מה בדיוק רצית אתה לעשות? לענות לו?"
"כן! לראות מי הדפוק הזה שמתקשר!"
"עזוב את זה עכשיו… העיקר שאנחנו ביח-" עוד צפצוף מפריע. צפצוף של הודעת טקסט.
רום שלף את הפלאפון מידה של מילי וקרא את ההודעה. 'היי! אני כבר רואה אתכם! חכו שם, אני בא.' אותו מיכאל ידע ששניהם ביחד. כנראה הוא באמת שם.
הם הביטו האחר על השניה ורצו משם במהירות.
"מהר יותר!" מילי קראה לרום שרץ בעקבותיה. מילי כבר יכלה לראות דמות שנמצאת על הזנב של שניהם, או ששוב היא הוזה? שניהם נעצרו כשהגיעו לשער הכניסה, ומילי הייתה בטוחה שהיא כבר לא רואה כלום.
"למה כל הזמן הסתכלת לאחור?" רום שאל את מילי.
"אני-" היא אמרה בחשש, "אני חושבת שראיתי אותו."