הנשף

משב רוח קריר הכה בנו ונכנסנו אל תוך הבית, מצאנו שם חדר שאמור לשמש למקלחות ובתוכו עוד חדר קטן בעל דלת שקופה עם שלט "סאונה" אך החום לא פעל. ישבנו שם, לוהטים מתמיד, כשהוא מחבק אותי בזרועותיו ואני שומרת שאף אחד לא יכנס, ידענו שבעוד רגע נתפוצץ, סוף סוף הייתי מוכנה לעבור הלאה במעשים, להתנשק עם מישהו אחר מהבחור שאותו הייתי רגילה לנשק בשנה האחרונה, ושרר שקט, שקט שהכיל כל כך הרבה מילים וחששות. פחדתי להסתכל לו בעיניים, כי להסתכל בעיניים משמע לרצות, משמע לאשר, ואני רוצה, כל כך רוצה. אבל מפחדת. ממלאה את המחשבות ב"האם הוא טוב?", כבר לא יכולה להסתיר את זה, אני שקופה יותר מהדלת שאמורה להסתיר אותנו. והאלכוהול מתחיל לדגדג ולדחוף, ואני… מפסיקה לחשוב. הסתתי את מבטי מהשמירה אל עיניו, אני לחלוטין מאשרת, בבקשה, אני שלך, תמיד.

וזה קרה.

התפוצצות חושים בנשיקה אחת, או יותר, כשהוא מחזיק לי את הצוואר ומחליק את אצבעותיו קרוב לאוזן כאילו שהוא כבר עשה את זה מליון פעמים. שכחתי כמה זה מרגיש טוב להתמזמז, להתחבא, להימשך, לרצות, להגשים, לקבל. אני לא יודעת אם זה האלכוהול או סער אבל אני שבוייה ולא ברשות עצמי. לא היום.