הנערה שעזבת על החוף

היא עדיין עמדה שם, שערה הארוך מתנופף קלות עם הרוח, שפתיה היפות חתומות ומבטה חד וכאוב. לדין היה נדמה שהיא תישאר שם לנצח, כאילו הנוף לא יהיה מושלם בלי דמותה היחפה עומדת על החוף. היא הסתכלה על הים, ממוגנתת, גם דין היה ככה בדרך כלל, אבל היום הוא הסתכל עליה, מנסה לקרוא אותה, לנחש על מה העצב בעיניה ואילו סיפורים היא מחביאה בין זרועותיה השלובות. השמש נתנה עוד נגיעות אחרונות על הים, עוד מעט העולם יחשיך. דין אהב את החוף בלילה, החושך המוחלט יחד עם תחושת האינסוף של הים הופכים אותו לקטן וחשוף, ואז הוא היה מתפרק, נשכב על החול, ומתבונן בכוכבים. עניין אותו לדעת אם גם היא ככה, מחכה לתחושת הבדידות וחוסר האונים שתשחרר אותה מאחריות, סקרן היה אילו אכזבות היא סוחבת על כתפיה, וכמה דמעות שפכה. היא התיישבה פתאום, מסכלת את רגליה וחופנת חול ים בכפה, דין לקח נשימה והתקדם, פסיעה, עוד פסיעה, עם כל מטר שעבר היא הייתה קרובה יותר, יפה יותר, ברורה ושברירית יותר. הוא עצר, מפחד לחדור לטריטוריה שלה, מפחד שהיא תברח, והוא יאבד את הרגע, לאט התיישב על החול, כיסה את פניו בידיו והחל לזמזם, הוא לא ראה אותה, אבל ידע שהיא מתנועעת, הצלילים בקעו היישר מליבו אל ליבה וקרעו את מסך הערפל שעטף אותה, עיניהם נפגשו, ודין גילה שהיא בוכה, גם בעיניו נצצו דמעות, וליבו פעם במהירות. לרגע עצר העולם, שום דבר לא היה חשוב. הוא הסיט את מבטו ראשון, וכעת שניהם הביטו אל הים, נראה הגלים המתנפצים אל החוף הזכיר לו את החיים, את ליבו, שהתרסק לרסיסים שוב ושוב, לרגע הוא היה שם בכל הרגעים הכאובים בחייו, חובה את הכאב והאכזבה בעוצמות חדשות, פתאום הרגיש יד מונחת על כתפו, היא הייתה לצידו, מביטה בדממה בגלים, גם הוא שתק, נושם את ריח הים שדבק בה, לאט לקח את ידה בידו, מעדק את אצבעותיו וחש את מגעה, היא הניחה את ראשה על כתפו. "הידיים שלך קרות" לחש, נזהר לא לקרוע את הקסם הכאוב שעטף אותם, היא צחקקה בהנחה, "תודה" קולה היה עדין ורך, צמרמורת עברה בגבו, הוא חש את קצב נשימותיה על כתפו, ושאל את עצמו אם היא חושבת עליו, הם נשכבו על החול, מביטים אל השמיים, הכוכבים סינברו את עיניהם, דין חש שהוא מרחף, פתאום חזרו אליו תמונות ילדותו,גם אז הוא שכב ככה, על הדשא בגינה, ביד הוא החזיק שושנה, הוא קטף אותה במיוחד בשביל שרה, הוא היה בטוח שהיא תשמח, שתלטף את השושנה ותתקע אותה בשער, אבל שרה צחקה, זרקה את השושנה לריצפה ואמרה שהוא ילד טיפש. זאת הייתה הפעם הראשונה ששברו לו את הלב. זאת הייתה מהלומה שגרמה לו להבין שלא הכל טוב בעולם, אכזבה שגררה אחריה ערמה של אכזבות שתקפו אותו אחת אחרי השניה, ופעם אחר פעם הוא מבטיח לעצמו שלא עוד, אך… אבל די, לא עוד!.
הוא התרומם, היא התרוממה גם, אבל הוא הסתובב והלך, "אני מצטער" היא הביטה בו, הוא ידע את זה אפילו שהוא לא הביט בה, רגליו הוליכו אותו הרחק משם, מותיר אותה לבדה, כואבת יותר. הבית חיכה לו, ריק ושקט כמו תמיד, רק שלשקט הייתה משמעות עכשיו, והריקנות חדרה גם לליבו, עיניה הדומעות רדפו אותו, וכאבה נוסף על כאבו. אומרים שגברים לא בוכים, אבל דין חש שהוא חזר להיות ילד, ילד שלא מעז להלחם, ילד שלא לוקח סיכונים, ילד שעדיין לא למד שבשביל לנצח צריך לפעמים להפסיד… דמותה ייסרה אותו בחלומותיו והוא התעורר פעם אחר פעם, בוכה, כואב, ומרוסק. כשהשמש חזרה להאיר ממזרח, הוא יצא מהבית, רצה ללכת לחבר, לשכוח קצת מהבדידות, ממנה. רגליו משכו אותו לעיר, לחברים, לאלכוהול שיטשטש את הכאב. אבל ליבו, משך אותו לחוף…
‌כל אותו היום הוא חיפש אותה, פסע הלוך ושוב לאורך הים בתקווה שהיא תופיע, אך מאמציו עלו בתוהו. וכשהשמש נתנה שוב נגיעות אחרונות על הים הוא קרס, מרגיש שוב ילד, ילד שכבר הפסיד את ההזדמנות שלו ושוב מתייאש, הוא הרים את ראשו והביט אל הים, חש איך הגלים סוחבים איתם את שרידי אישיותו ומנפצים בכל הכח אל החוף. "דיייייי!!!" הוא פרץ בבכי מטלטל והסיט את מבטו מהים, ושם, על החוף, בצד, היא עמדה והביטה בו, הפעם הוא לא הסיר את מבטו, הם פסעו לאט, לא היה להם לאן למהר, משהו התרפא בליבם, השלים אותם. דין חייך, גם קצוות שפתיה התעקלו כלפי מעלה, בעיניה היה ברק שלא שכן בהם קודם. "אני מצטער" לחש דין בכנות, היא לא ענתה, רק לקחה את ידו בידה ונשקה לה, "הידיים שלך קרות" אמרה. הוא הביט בעיניה המשועשעות וצחק, "אני דין" אמר, וחיים חיוך שלם, חיוך של אדם שמצא לו סוף סוף נפש קרובה. "ואני" לחשה אליו, ועיני רכות, "הנערה שעזבת על החוף"