המקל עם העיגול

כשאתה מתבגר, זכרונות הילדות שלך נהפכים עמומים יותר ויותר, כל סיפור שהיה הופך לתמונה בראשך או נשכח. אם הסיפור נהפך לתמונה אז כנראה שברגע ההוא ממש עברת משהו, אושר, אהבה, מוות. משהו אמיתי, משהו שיישאר איתך לתמיד. אתה לוקח את התמונה וכמה פרטים שכן זכורים לך ובונה את הסיפור סביבם, כולם עושים את זה. מדוע אנחנו זוכרים כה מעט? אולי זה מנגנון הגנה.
שנאתי את ימי רביעי, אין שיעור ספורט ומסיימים בשעה שתיים. היום עבר כמו כל ימי רביעי, חשבון בבוקר ומדעים אחרי זה עם המורה המפחידה שמדברת דרך רמקול. שנאתי גם את המורה הזאת, היא הזכירה לי מכשפה עם הציפוניים הארוכות שלה. באמצע היום הודיעו לנו שבמקום שיעור עם המחנכת יש הרצאה. בתחילת השיעור המורה אמרה לנו שיש תלמידה חדשה שקוראים לה גל. המורה הציגה את גל שנראתה קצת ביישנית מול הכיתה החדשה. לגל היו עיניים ירוקות ושיער שטני, גל הייתה כל כך יפה. ההרצאה התחילה ונכנס רופא שסיפר לנו כמה זה חשוב לצחצח שיניים שלוש פעמים ביום. אחרי שהוא סיפר לנו קצת על השיניים הוא הראה לנו תמונות של אנשים שלא צחצחו שיניים, היו להם שיניים שחורות מאוד וכשהם חייכו זה היה ממש מפחיד. גל אמרה לנו שלום והתיישבה באחד השולחנות מאחוריי. השיניים שלה היו קצת צהובות אבל כשהיא חייכה חייכת גם אתה. כל כך התבאסתי שהיא ישבה מאחוריי, רציתי רק להסתכל עליה. כבר לא שמתי לב להרצאה, הרופא דיבר והראה תמונות אבל לי לא היה אכפת. בסוף ההרצאה קיבלנו מקל עם עיגול בקצה, בעיגול הייתה מראה. אמרו לנו שזה מקל לבדיקת שיניים של אחרים, למה נתנו לנו את זה? לא יודע, אולי בגלל שהיינו ילדים קטנים בכיתה ה'. כולם ניסו לראות את השיניים של עצמם ונכשלו. הסתכלתי על עצמי במראה והזזתי אותה לצדדים, פתאום בעיגול הקטן הזה ראיתי את גל, היא הייתה כל כך יפה גם בקטן. ההרצאה נגמרה ואני לא זוכר מה קרה אחר כך. את המקל שמתי בתא האמצעי בקלמר. כשהגעתי הבייתה חשבתי על גל. תמיד חשבתי שעדי תהיה החברה שלי כי היינו ביחד מהגן ותמיד שיחקנו ביחד, גם חשבתי עליה הרבה פעמים, עד שהגיעה גל.
למה היא מדברת עם יותם? אני יותר טוב ממנו בכדורגל, אני יותר גדול! יותם בכלל מופרע, אמא שלו כל הזמן באה אל המנהלת. גל צוחקת ממשהו שיותם אמר, אני שונא את יותם. אני לא זוכר כלום מהשיעור חוץ מזה שמצאתי דרך להסתכל על גל. משאירים את המקל בתא האמצעי בקלמר, משטחים אותו קצת ואז אפשר לראות את גל דרך המקל. חיכיתי להפסקה, שיהיה כדורגל. בהפסקה רצתי למגרש, כל יום בשבוע כיתה אחרת מקבלת את המגרש, אנחנו ביום חמישי. שיחקנו והיינו יותר טובים, אני ויותם ביחד מנצחים אפילו את כיתה ו'. במהלך המשחק שחקן של הכיתה השנייה רץ לכדור, רצתי איתו ודחפתי קצת עם הכתף, הוא החליק ונפל. כמה ילדים צחקו בקהל, גל הייתה ביניהם. כל כך שמחתי שהיא רואה אותי וצוחקת. בסוף המשחק יותם רץ ובעט את הכדור על היד של שחקן, אנחנו רצינו פנדל והקבוצה השנייה אמרה שלא נגע ביד, יותם התעצבן ואיים להרביץ לשחקן שנגע ביד כי הוא שקרן. השחקנים של הקבוצה השנייה פחדו מיותם אז הוא בעט את הפנדל והכניס. הפעמון צלצל ישר אחרי הגול, לקחנו את הכדור והתחלנו לצאת מהמגרש. ראיתי שגל מחייכת ועושה שלום לעברי, החזרתי לה שלום עם היד עד שהיא צעקה יותם. היא עשתה שלום ליותם.
כל הדרך הבייתה חשבתי על יותם, למה היא עשתה לו שלום ולא לי? היא חושבת אולי שהוא יותר טוב ממני בכדורגל? זה לא יכול להיות, כולם בבית הספר יודעים שאני הכי טוב. אולי היא אוהבת ילדים מופרעים? הבית של גל היה בדרך, היא גרה ממש קרוב לבית הספר, מול החורשה. בלי ששמתי לב חתול שחור רץ לפני והבהיל אותי, "קישטא" צעקתי עליו וזרקתי לידו אצטרובל כדי שיברח, "אתה מזל רע".
ביום ראשון כשהתיישבתי בכיתה ראיתי שגל עברה מקום, היא יושבת עכשיו בשורה הראשונה, אני יכול לראות רק את השיער החלק שלה. אפילו המקל לא עזר לי. החלטתי לעבור מקום בשיעור הבא, לסוף הכיתה בצד, משם רואים הכי טוב. בהפסקה חיפשתי את גל, היא ישבה עם כמה ילדות מהכיתה, עדי אמרה לי שלום ואז הלכתי משם. כשחזרתי מההפסקה ראיתי שמושיקו יושב בכסא שרציתי, הוא התנדנד על הקיר. "תן לי לשבת פה", מושיקו עצר ואמר "לא רוצה". השיעור כמעט התחיל, כולם התחילו להיכנס, ראיתי שגל נכנסה עם החברות החדשות שלה והתעצבנתי. "תן לי!" אבל מושיקו נענע בראשו, אז בעטתי לו ברגל של הכסא והוא התהפך אחורה. כמה ילדים צחקו, גם גל חייכה. מושיקו ידע שהוא לא יכול להחזיר לי כי אני יותר חזק ממנו אז הוא עבר מקום. היה כיף להתנדנד על הקיר עם הכסא, וגם מפה אפשר לראות את גל יותר טוב מהעיגול הקטן.
בערב החלטתי להתקשר לגל להציע לה חברות, כל כך פחדתי שהיא תגיד לא. התקשרתי אליה מהרשימה שנתנו לנו בכיתה והיא ענתה.
"היי גל זה עומר".
"היי עומר".
"את יודעת מה היו השיעורים היום?"
"כן, צריך לבנות בית קטן לשיעור אומנות"
"אהה תודה"
"בבקשה, יש לך עוד שאלות?"
"אהה אממממ אהה לא תודה"
ניתקתי, פחדתי מדי שהיא תגיד לי לא. זו הפעם הראשונה שדיברתי איתה והיא הייתה ממש נחמדה. היום היא חייכה אליי בכיתה ולא אל יותם, יותם היה מושעה לשלושה ימים בגלל שהלך מכות. היא צחקה שהפלתי את מושיקו ועכשיו היא הייתה ממש נחמדה אליי, אז היא כן אוהבת ילדים מופרעים.
למחרת בבוקר חיכיתי מחוץ לכיתה, רציתי שגל תיכנס לפני. כשהיא באה היא אמרה לי שלום וחייכה. נכנסתי אחרי כמה שניות וראיתי שמושיקו עבר לשולחן לידי, הוא התנדנד על הכסא ועצר כשראה אותי. הלכתי אל מושיקו, "תן לי לשבת פה", מושיקו הפסיק להתנדנד ונענע בראשו, "לא, אתה עברת מקום אתמול, עכשיו אני יושב פה". לא אמרתי לו כלום, פשוט הוצאתי מהתיק את הקלמר, פתחתי את התא האמצעי והוצאתי את המקל. למקל יש בצד אחד עיגול עם מראה ובצד השני יש לו כמעט שפיץ. לקחתי את הצד עם השפיץ ודחפתי למושיקו את המקל בצוואר, הוא צעק שאני אפסיק ושזה כואב, כל הילדים שהיו בכיתה הסתכלו. הזזתי את המקל חזרה ומושיקו תפס את צווארו והסתכל עליי בשנאה, הוא קם ללא מילים ועבר מקום. הסתכלתי לראות את גל, היא לא חייכה כמו אתמול, היא הסתכלה שנייה והתיישבה במקום. היום התחיל רע והמשיך רע, המורה כעסה עליי שלא הבאתי את הבית לשיעור אומנות, המחנכת צעקה עליי שאני כל הזמן מתנדנד ולא ראיתי כמעט את גל.
בדרך הבייתה עקבתי אחריה, היא הלכה יותר לאט ממני כי היא החזיקה בידיים את הבית שהיא הביאה לשיעור אומנות. היא בנתה בית ממקלות ארטיק צבועים בורוד, היא הדביקה נצנצים ולבית שלה לא הייתה דלת. ממש לפני שהיא הגיעה הבייתה החתול השחור קפץ מפח זבל ונתקע לה ברגל, היא הפילה את הבית שהחזיקה מבהלה, הביתה נשבר לחלקים, היא הייתה ממש עצובה והתחילה לבכות. רצתי מיד אחרי החתול לתוך החורשה, ראיתי שהוא מתחבא בשיח, הרמתי אצטרובל ואז נזכרתי בגל. האבן הייתה יותר קטנה מהאצטרובל אבל יותר כבדה, החתול הסתכל עליי מהשיח, עצרתי וזרקתי עליו את האבן, האבן פגעה לו בבטן והוא קם בריצה וברח רחוק. ההרגשה הייתה כל כך טובה, לא רק בגלל שהצלחתי לפגוע במטרה, פשוט הייתה מן הרגשה, כמו זרם בכל הגוף שעשה לי ממש טוב. חיפשתי את החתול, רציתי לפגוע בו שוב ושוב, ככה הוא ילמד לעזוב את גל וגם זה הרגשה ממש כיפית לפגוע בחתולים. אחרי שחיפשתי בחורשה ראיתי את החתול והלכתי ממש בשקט, היו לו גורים. זאת הייתה חתולה עם 3 גורים ממש קטנים, כולם שחורים. החלטתי שאני רוצה להבריח אותם מפה לתמיד. אני ארדוף אחרי החתולים הקטנים, בטוח הם לא מהירים, אני אשיג אותם ואבעט בהם כמו כדור שיברחו מפה. ניסיתי לרדוף אחריהם אבל הם כן היו מהירים, אמא שלהם פתאום החליטה לצאת אליי מהשיחים ולא לברוח, היא נשפה עליי וחשפה שיניים, רציתי לבעוט בה אבל היא הייתה מפחידה פתאום. לקחתי עוד אבן וזרקתי עליה, שוב פגעתי, הפעם ברגל, היא ברצחה בריצה על שלוש רגליים. יצאתי מהחורשה וראיתי שגל מסתכלת מהחלון של הבית שלה, כשהסתכלתי עליה היא סגרה את החלון מיד.
כבר כמה ימים שגל לא באה לבית הספר, היא בטח לא מרגישה טוב. פתחתי את התא האמצעי בקלמר והוצאתי ממנו את הפתק שבו אני מציע לה חברות. רציתי לתת לה את הפתק אבל היא לא באה. החזרתי אותו למקומו, ליד המקל.
יום חמישי הגיע, שוב תורנו לקבל את המגרש. יותם חזר מהשעיה. בצלצול להפסקה רצתי כרגיל למגרש. כולם באו כרגיל חוץ מיותם, הוא ישב בצד עם גל, שגם היא לא שיחקה מחניים. המשחק בלי יותם היה קשה, הכיתה השנייה פתאום שיחקו יותר טוב, היינו בתיקו 0-0. ממש לפני סוף המשחק רצתי לשער, ידעתי שאני הולך לכבוש גול, השוער שלהם היה פחדן, אם הוא ראה שאתה בועט חזק הוא נשאר במקום ומכסה את הפנים. ממש לפני שבאתי לבעוט יעקוב, דחף אותי עם הכתף ונפלתי. "פאול" צעקתי אבל הם אמרו שלא היה, גם אני דחפתי ככה שבוע שעבר ולא היה פאול. כל הילדים באו וצעקו אחד על השני, "כן היה פאול" ו"לא היה!" יותם וגל הסתכלו מהצד. החלטתי להראות להם שלא רק יותם יודע ללכת מכות. דחפתי את יעקוב לרצפה ובעטתי בו, מיד המכות הפכו לכיתה נגד כיתה, במכות הם היו די טובים. כשנכנסנו לשיעור עם המחנכת ראינו שגם המנהלת נמצאת. כל הבנים היו מלוכלכים וחלק עם בגדים קרועים, חוץ מיותם.
המחנכת אף פעם לא צועקת, רק כועסת, אבל הפעם היא צעקה. היא צעקה על זה שהלכנו מכות בעיקר. את השאר לא שמעתי כי הייתי עסוק ביותם שישב ליד גל. הדבר היחיד ששמעתי היה בסוף, כעונש אנחנו לא נשחק חודש שלם במגרש. ממש התעצבנתי וצעקתי, המנהלת אמרה שאם אני לא אתנהג יפה ישעו אותי. חשבתי על זה לכמה שניות, הסתכלתי על יותם, פתחתי את הקלמר וזרקתי על המנהלת את המקל עם העיגול.

כשחזרתי מההשעיה ראיתי ששוב הילדים בכיתה החליפו מקומות, גל שוב ישבה מאחורה, התיישבתי בשולחן לידה, כי כבר לא היה לי את המקל. היא הסתכלה עליי ולא אמרה כלום. חשבתי אולי לתת לה את הפתק באמצע השיעור אבל המורה כל הזמן הסתכלה עליי, במיוחד עליי כי הייתי המופרע החדש. יותם פתאום התחיל לעשות שיעורים, הפסיק לאחר, קילל פחות והכי חשוב, לא עזר לנו במכות שהיו. אני לא מבין, גל עדיין יושבת לידו ולא לידי.
כל היום רציתי להעביר את הפתק עד שבסוף זרקתי אותו מקומט לשירותים. שוב פחדתי, וחוץ מזה, היא כבר חברה של יותם ככה אומרים. בדרך חזרה מבית הספר עברתי כרגיל ליד הבית שלה, פתאום ראיתי את החתולה השחורה נכנסת בשער לבית שלה, היא היתה צולעת. הסתכלתי וראיתי שהיא שותה מים מקערה קטנה שהשאירו שם בשבילה.
כשאתה מתבגר כל סיפור שהיה הופך לתמונה בראשך או נשכח. אם הסיפור זכה להפוך לתמונה אז כנראה שברגע ההוא ממש עברת משהו טהור: אושר, אהבה ואפילו שנאה. משהו שיישאר איתך לתמיד. אתה לוקח את התמונה וכמה פרטים שכן זכורים לך ובונה את הסיפור סביבם, כולם עושים את זה.
ראיתי את גל לפני כמה ימים, היום היא כבר אישה צעירה. היא הייתה יפה כמו תמיד, שיער שטני ארוך וחלק, עיניים ירוקות ושיניים קצת צהובות. מבטינו נפגשו לשנייה קצרה ושקטה. בתמונה שלי, גל תמיד תהיה מוקפת בעיגול קטן. בתמונה של גל אני תמיד אהיה הילד שמתעלל בחתולים.