המסכה..שמסתירה את הכאב

לקום בבוקר ולשים את המסכה ,אף אחד לא יודע על קיומה
לא יודעים שהיא מגנה.. אבל לא עליי אלא על מי שאני אוהבת אני יוצאת מהמיטה
ומסתכלת במראה,הכל שומנים שיער מכוער פנים של מוגבלת
עולה על המשקל שוב.. 39 הולכת ללוח השנה ומסמנת עוד יום ויום חזרתי להתחלה תאריך 2.11.12 שבו היה רשום המשקל ההתחלתי שלי 52.. שבו היה רשום את הפעם הראישונה שחתכתי
כל דקה אני מציינת בלוח הזה שלא יודעים על קיומו.. אני שונאת את עצמי את האופי שלי ואת היופי שלי את הילדים בכיתה ואת זה שאני לבד.."מייל תרדי כבר,את תאחרי" אמא צרחה מלמטה התלבשתי מהר הסתרתי את החתכים אף אחד לא יודע שרזיתי כל כך הרבה הם לא יודעים מה עובר עליי הם לא ידעו על המשקל ההתחלתי סרקתי את שיערי השחור הגלי עד הכתפיים לבשתי כהרגלי הכל שחור וירדתי למטה
השעה הייתה כבר רבע לשמונה "את רוצה שאני יקפיץ אותך?" אמא שאלה"לא" אמרתי לקחתי את התיק ויצאתי הלכתי כמה צעדים ופתחתי את התיק הוצאתי את הלחמניה עם הגבינה שאמא שלחה לי וזרקתי אותה לפח שתחשוב שאכלתי שלא יכאב לה.. לאחר 10 דקות של הליכה הגעתי לבית כלא הזה ניכנסתי מתפללת ליום טוב התיישבתי במקום הקבוע שלי מבטי השנאה ננעצו בי ,הכאב גבר בי לפתע המורה נכנסה ליפני הצילצול? זה חדש.."תלמידים אנחנו נעבור לחדר האוכל לארוחת הבוקר הכיתית בשעה שמונה ועשרים" המורה אמרה ויצאה שכחתי מהארוחה מבטי השנאה חזרו עליי שמתי את ראשי על הדלחן ובכיתי לפתע הרגשתי שיש מישהו ליידי היסתובבתי וראיתי ילד אחד מהכיתה מסתכל עליי במבט של אני המלך ואת השפוטה שלי.. צוחק עליי מדבר, מקלל ואני? מנסה לעצור את הדמעות הכיתה כבר הלכה לאט לאט לחדר האוכל אני הלכתי אחרונה היתיישבתי בסוף לבד לאחר כמה דקות שכולם דיברו אחד עם שני היתחלנו לאכול יותר נכון החזירים האלה אכלו עבר שעה ועוד חצי שעה ועוד עשרים דקות ולפתע המורה ניגשה עליי"מיילי? אכלת?" לא" עניתי בשקט"שתית שוקו?"זה משמין"מלמתי לה היא הושיטה את ידה לעזור לי לקום ומשכה אותי איתה הרגשתי מסוחררת היא היתחילה לדבר שיצאנו מחדר האוכל מה ששמעתי "כחקיקר את חקע' מיל ריק' ?<" "גלכגרדא?" הרשתי שבאלי למות ופשוט נפלתי עייניי נעצמו ו..
התעוררתי בחדר לבן-ירוק מחוברת למכשירים.. לפתע קיבלתי הודעה בפאלפון " אני ילך למרלין יתרצץ לה תירצוים ויבוא אלייך בלילה אהובתי♥!" ההודעה נשלחה מאבא … כניראה שהיא נשלחה אליי בטעות..
אבא בוגד באמא? למה? ומה איתי? מה אני בישבילו? הרגשתי כובד החדר מסתחרר ועייני נסגרו
התעוררתי שוב ראיתי דמות מטושטשת שיפשתי את עייני וראיתי את אמא" איפה אני?" מלמלתי"בבית חולים" אמא אמרה והיתיישבה על מיטתי " אמא? את יודעת על אבא?"כן,מתוקה שלי אני מיצטערת.." את לא אמורה להיצטער הוא המטומטם הדפוק הזה שהוא וויתר עלייך ככה התירוצים שלו.."ואיך את יודעת?"אמא שאלה והראתי לה את ההודעה"כניראה שהיא נשלחה אליי בטעות.."אני ידעתי על זה כמה זמן אבל בחרתי לא לשתף אותך.." אמא?" מה?" את יודעת על…" על האנורקסיה שלך?כן אני יודעת.."איך?" ידעתי שרזית ושרע לך והייתי אדישה למזלך המורה הביאה אותך לכאן..היא סיפרה לכיתה את הסיפור .." מה???!!!!!! למה!!?" כי היא רצתה ליפתור את זה.. הרופאים אמרו שיש לך אנורקסיה קשה מאוד..הם נתנו לה עירויים וכמה ילדים מהכיתה שלך ביקרו אותך..ויונתן הישאר לך את הפתק הזה.." אמא אמרה והיבהא לי פתק קטן בריסטול קטן כתום.. יונתן היה הידיד הכי טוב שלי שאני מאוהבת בו מגיל 11 עד היום שלוש שנים הוא הפסיק לדבר איתי ולא ידעתי למה.. פתחתי את הפתק המקופל
"מייל סמייל שלי..רציתי לכתוב לך את הפתק הזה הרבה זמן ולא ידעתי איך
אני מכיר אותך כבר חמש שנים כדי לדעת שמשהו לא בסדר איתך..
אני ראיתי שרזית וראית שכתחת ראיתי.. אני לא עיוור
אני מיצטער על השנה וחצי האחרונה שלא דיברנו הייתי חייב לטוב לארה"ב ולא יכלתי להיפרד ממישהי שאני אוהב.. לא רציתי שיכאב לך.."
שמחתי שזאת לא בגללי שמחתי שהוא עוד דואג לי לפתע ראיתי מישהו בדלת של החדר ראיתי אותו אמא הסתכלה לאחור וקרצה לי ויצאה מהחדר היא חיבקה את יונתן והוא היתיישב ליידיי בהיתי בעיינו הכחולות ושיער השחור הנוצץ"היי אמרתי.."היי,אני מצטער" הוא אמר חייכתי אלייו "זה בסד.." וליפני שסיימתי את המילה מצאתי את עצמי באמצע הנקיה הראישונה..