המלחמה שבעצמי

אז מוצא את עצמי שוב כותב,
וכרגיל שוב בוכה,
מה איתך? עוד לא שאלתי..
אני מרגיש שאת לא צריכה אותי בחייך,
כל פעם אני נזכר בהודעה הזאת ששלחת לי…
ההודעה הזאת שעד היום לא יוצאת לי מהראש..
כשאני רואה אותך אני מבין כמה אני אוהב אותך,
אבל אני נזכר איך וויתרת עליי בשניה הראשונה.
איך אני נלחמתי ואת וויתרת..
אם לומר? אני רוצה להיות שמח, אני רוצה להיות איתך
אני לא מסוגל להסתכל לך בעיניים
כי זאת את, אני זה אני.. מה מונע ממני להתקרב אלייך?
הלוואי והייתי יכול לנסות לחזור למי שהייתי, למה שאנחנו היינו ביחד.
זה לא קורה וזה לא מצליח,
הלוואי ועוד פעם אחת הייתי יכול להסתכל לך בעיניים ולהגיד שאני אוהב אותך,
עוד פעם אחת לחבק אותך ולהרגיש את מה שהרגשתי בהתחלה.
כל הזמן לנסות להתקרב אלייך ואז להרגיש את אותה ההרגשה כמו ההודעה הזאת ששלחת לי
מה הטעם?
לפעמים אני שואל את עצמי אם זה באמת שווה להלחם על זה.. אם כל מה שאנחנו עושים באמת שווה את המאמץ ואנחנו נוכל להיות ביחד בלי שאף אחד יפריע לנו.. אבל אני כבר לא יודע
מה אני מרגיש?
מה את מרגישה?
האם באמת כל זה שווה?
פשוט תגידי לי כבר מה את רוצה..