הלב שלי רק רצה לאהוב, הראש שלי לא הפסיק לענות לו “אז מה”
הרגע הזה שכל מה שאתה מחפש זה לאהוב ופשוט לא נותנים לך לממש את זה..
זה קרה כשהייתי בת 17, כל כך תמימה.. מאמינה שיש רק טוב בעולם, שאנשים הם טובים מטבעם.. אני מתגעגעת לאותה טיפשות.. לאותה טיפשות שהשאירה אותי מאושרת.
חברה שלי הייתה סופרת מוצלחת, מוצלחת עד כדי כך שזכתה לערב השקה לספר החדש שלה יחד עם עוד כמה סופרים מוצלחים כמוה. האולם היה מחולק לכמה אזורים בהם עמד כל סופר ליד כמה מספריו שהוצעו למכירה.
היו שם כל כך הרבה אנשים אבל היא הייתה צמודה אלי לאורך כל ההשקה, מחייכת אלי וממלמלת כל חמש דקות "זה הכל בזכותך!" הייתי מאושרת בשבילה, אני הייתי לה לעזר כשהיא הייתה צריכה הערות בונות לגבי הרומן הרומנטי שהיא כתבה.
"אני לא עשיתי כלום" חייכתי אליה חזרה.
היא הייתה נמוכה ממני בעשרה סנטימטרים כך שהייתי צריכה להתכופף כדי ללחוש לה את זה. שנאתי את הגובה שלי, לא אהבתי את כל התשומת לב שאני מקבלת בגללו.
."אוו!" היא צווחה לרגע ומשכה אותי אחריה לצד.
"מה את עושה אולי?! את נוטשת את העמדה שלך אנשים יחפשו אותך!"
אבל היא התעלמה מההערה שלי והמשיכה למשוך אותי אחריה "אוליביה!!" זעקתי כשהיא גרמה לי להתקע בקצה של שולחן. "אוי, מצטערת" היא פטרה אותי במהירות והמשיכה ללכת לא מייחסת לכך חשיבות.
"תודה באמת" מילמלתי.
לבסוף היא נעמדה אוחזת בכתפיים שלי ונראת רצינית למדי, הבטחון העצמי שלה עורר בי קנאה בכל פעם מחדש.
"הוא כאן" שתי מילים. רק שתי מילים בשביל לעורר את הבטן שלי ולגרום לכל גופי להתהדק.
"מה הוא עושה כאן..?" שאלתי מבוהלת.
"תרגעי אמה, הזמנתי אותו. הגיע הזמן להכיר בניכם את לא חושבת?"
אריאל. הייתי מאוהבת בו.. הוא היה גורם ללב שלי לנתר, לבטן שלי לגעוש ולחיוך ענקי להתפרש על שפתיי.. אוליביה אמרה שהיום פשוט קוראים לזה "הדלקות" במקום התאור הארוך לעיפה שהצגתי לפניה בכל פעם, אבל המילה הזאת.. "הדלקות" לא מתארת דבר ולא חצי דבר ממה שהוא גורם לי.
"אולי.. אני לא יודעת, אני לא חושבת שכדאי.."
"אמה." היא קטעה אותי עינה חודרות ולא מתפשרות. "את לא מחכה עוד, אני לא יכולה לראות אותך יותר אוכלת את עצמך במחשבות של 'מה היה אילו' "
"אבל מה אם.." התחלתי לומר והיא קטעה אותי בחדות "פשוט תעשי את זה אמה."
ועוד לפני שהספקתי להגיב היא צעקה "היי אריאל!"
אריאל שעמד לא רחוק מאיתנו הסתובב והתקדם לעברנו.
"אוה היי אוליב! אחלה השקה אירגנת לעצמך פה" הוא התקרב וחיבק את מותניה בעדינות
"כן" היא ציחקקה ראשה שהיה נמוך כל כך משלו היה טמון בחיבוק המאולתר הזה בתוך חזהו.
כל כך קינאתי בה באותו רגע.
אולי שכנראה הייתה קוראת מחשבות או משהו, הושיטה את ידה אלי אחזה בי ומשכה אותי קרוב יותר אליה "זאת החברה הכי טובה שלי, אמה, בלעדיה שום דבר לא היה יוצא לפועל"
"אם ככה אז מגיע לה יותר מחיבוק ענקי! חברה שלך אוליב היא חברה שלי" הוא שלח את ידו אל מותני ומשך אותי לחיבוק שלא נמשך יותר מחמש שניות אבל גרם לכל תא בגוף שלי לרעוד ברגש.
אריאל הכיר אותי.. יותר נכון הייתי בטוחה שכן.. הוא היה יוצא הרבה עם החבורה של אולי ואני תמיד הייתי נמצאת יחד איתה.. כנראה שהוא לא שם לב אלי כמו שאני אליו.
אבל באותו רגע לא היה אכפת לי בכלל. הייתי פשוט מאושרת!
"אז אם, אוליב, מה דעתכן ל.." אריאל עוד לא סיים את משפטו ובחורה בלונדנית נמוכה ורזונת נצמדה לצידו בחיבוק ענקי נעמדת על קצות אצבעותיה כדי לנשק את שפתיו. "מה קורה?" היא אמרה בקול שקט ומפתה.. המבטים שעברו בינהם נדמו כל כך פרטיים שפניתי להסתכל על הרצפה..
הרגשתי את הלב שלי נשבר.. זה תאור כל כך נדוש ועלוב אבל זה פשוט קולע בדיוק למה שקרה לי.. צמרמורות עברו בכל מקום בגוף שלי ופשוט החזקתי את העיניים שלי מלדמוע.
אוליביה לחצה את ידי כנחמה.
"אני רוצה להיות לבד.." מילמלתי לה ופשוט עזבתי אותה שם עם הזוג המאושר.
ירדתי כמה מדרגות והגעתי לקומה שנראתה כמו מרתף היו שם המון שולחנות,חלקם עומדים וחלקם מקופלים שעונים על הקיר. החושך שם התאים לי.. התיישבתי עם גבי לאחד הארונות שהיו שם והתחלתי לבכות, הנחתי את הפאלפון שלי רחוק ככל האפשר ממני. יודעת שבעוד כמה רגעים אוליביה תתקשר לחפש אותי..
ישבתי שם דקות ארוכות.. אולי עברה אפילו שעה.. הפאלפון שלי זימזם כמה פעמים אבל אני לא הפנתי אליו מבט.
כעבור דקה נשמעו רעשים מהמדרגות, חשבתי שזו אוליביה ובאתי להתרומם אבל אז נשמע קול שני, קול שאזהה בכל רגע נתון.
הם שניהם ירדו במדרגות מחובקים מצחקקים בלי הרף.
ידו של אריאל הייתה בתוך המחשוף העמוק של השמלה שלה והיא נאנחה בשקט.
לא יודעת למה נשארתי שם ולא ברחתי באותה שניה.. פשוט התפללתי לזה שהם ילכו.
כשהוא השכיב אותה על השולחן בצידו של החדר, וידיו חדרו מתחת לשמלתה התרוממתי במהירות ורצתי לעבר המדרגות, הבחורה שהייתה איתו צרחה ושמעתי את צעדיו אחרי.. כיוון שרגליו היו ארוכות משלי הוא השיג אותי, תפס בזרוע שלי בחוזקה ועטף אותי כך שזרועו לחוצה לחזי, כשהוא קלט שזו אני הוא הרפה מעט.. "אמה.. מה..?"
"תעזוב אותי! תעזוב אותי תעזוב!" אמרתי נואשת לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה, אבל הדמעות כבר זרמו ולחיי האדימו.. המגע שלו על ידי, על החזה שלי, גרמה ללב שלי לדהור
לרגע הוא שתק ואז הבנתי שנפל לו האסימון.. "את..? אוי.. אמה.."
הוא שם לב. ברור שישים לב! הרי בכל פעם שדיבר איתי האדמתי! בכל פעם שדיברתי איתו קולי רעד! אני מתפלאת שהאסימון נפל לו רק הרגע! הלב שלי. הלב שלי הוא שעזר לו להתעורר סוף סוף. דפיקות הלב הארורות שלי הסגירו את ריגשותי.
"אני מצט.."
ברחתי. פשוט ברחתי משם, לא רציתי לשמוע אותו מצטער, מצטער על כך שאף פעם לא יוכל לאהוב אותי..
רצתי למכונית האדומה של אולי ופשוט חיכיתי שהיא תחזור..
כשהגענו לבית לא דיברתי עם אוליביה ופשוט הלכתי לישון.. ביום למחרת לא קמתי מהמיטה.. אולי הלכה לעבודה בבוקר, נישקה את המצח שלי ויצאה..
כשהיא חזרה היא החזיקה בפאלפון שלי.
הפאלפון ששכחתי במרתף.
הפאלפון שרק הוא היה יכל להחזיר.
"הוא אמר שהוא מצטער" היא מילמלה בשקט.
תגובות (3)
וואו, קודם כל הכתיבה שלך מדהימה, אני חייבת לציין, כל כך נכנסתי פנימה, הרגשתי כל רגע, כל נשימה, טבעתי בסיפור שלך והוא העלה בי כל כך הרבה רגשות, עצובות והזדהות לסיטואציה הכללית שתיארת.
אם הסיפור אמיתי מתוך החוויות האישיות שלך, אני כל כך מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה… לב שבור הוא כאב נוראי, הוא נאחז ולא מרפה, אבל אני מקווה שזה חישל אותך.
מתוך לב שבור תמיד נולד לב חדש, חזק יותר.
תמשיכי לכתוב ^_^ מאחלת לך רק אושר :)
וואו. תודה רבה לך. את לא מבינה עד כמה משמח אותי לשמוע שגרמתי לך לשקוע בתוך משהו שכתבתי.
הכתיבה היא חלק ממש משמעותי ממני והיא מקום המפלט שלי אז זה פשוט גורם לי אושר לשמוע שמישהו ממש נהנה ממה שיצרתי.
(השפה שלך מאוד גבוה כך שאני מבינה שאת בן אדם שקורא הרבה מה שמעלה את השמחה שלי כי זה אומר שנחשפת להמון צורות כתיבה ובכל זאת מצאת את שלי מעניינת.)
תודה רבה לך.
אני כל כך מבינה אותך!
גם אצלי הכתיבה תופסת נתח נכבד מהחיים, אני מעריכה ונוצרת אותה עם כל נשימה.
נכנסתי לפרופיל שלך ואני רואה שאת חדשה באתר, אז אקדם אותך בברכת ברוכה הבאה!
מקווה שתהני לכתוב כאן וליצור.
אני אישית אשמח לקרוא עוד מהחומרים שלך :)
שיהיה לך ערב מקסים!