הכרתי אותו במועדון ירושלמי פרק 3 ואחרון

הוא עומד על הכביש קורא בשמי מניעה את האוטו מביטה דרך המראה הקדמית ורואה אותו דועך ונעלם. עוד קילומטר'ז ועוד קילומטר הופכים למראות של פחדים. מראות של אכזבות ופחד שנשלט.
צלצול הנייד לא הפסיק לצלצל. ההודעות התאספו אחת אחרי השניה כי לא היה לי העוז לקרוא מה נכתב. הדמעות קרסו מעיניי בתחושת לב מנופץ לרסיסים זעירים עד כה דעכו ללא מודע.איך יכולתי להיות כה תמימה. כה נאהבת וכה אומללה ביום אחד. טורקת דלת ביתי. נזרקת מוטלת על המיטה מתעטפת מתחת לשמיכה.השמיכה כן. השמיכה בריחות ההדרים שהתמזגו עם ריחות גופו הארומטים עם חשש שיגיע האביב וינשרו העלים והשאר גזע עם ענפים ערומים והעלים שהיו איתי כל משך השנה איתו שניגנו לכבודי כשהרוח נושבת. ונעימים לי כל כך…ברעננותם הצעירה לחשו ושרשרו באוזני מילות אהבה והם חלק ממני…והם כל התקווה והנה פתאום הכל דעך ואני נשארת ללא מנוח מתחת לשמיכה. מתחת לחמימות שנשארה להוביל אותי לעתיד לא מודע. ארבע לפנות בוקר עוטפת את הדובי בזרועותיי. הדובי שקנה לי ביום האהבה עם המילים המלטפות כמה הוא חושק ואוהב. כמה הוא נמשך ולא יכול יום אחד לחיות בלעדי. טפשה. פשוט טפשה מסונוורת מאהבה מביטה בתמונתו שעל המדף.. כל כך שונאת אותו אך גם אוהבת אותו. כל כך בזה לו כמו שאני מכבד אותו. המחשבות חוצצות בראשי מה ייחלתי שהוא תר לבחורה אחרת כך פתאום? הרהורים בזרם מחשבות לא פוסקים מנוחתי. איך הוא השליך הכל והרס לנו את החלום. שמונה בבוקר בוהה בתקרת החדר שדפיקות קלות נשמעו מדלת פתח ביתי. עם חצי ראש מתבוננת מחלון המרפסת. הוא עמד שם לבוש בחליפה פפיון אוחז בגרונו ומזוודה שחורה בידו יורדת במדרגות לעבר דלת הבית. הצירים השחוקים של הדלת חרקו את אוזניי שהוא מביט עלי.. מחייך. מה אתה מחייך באת לנסות לקרוע לי שוב את הלב?הוא שתק. לא ידע מה לומר. הדמעות שלו החלו דומעות מביע חרטה ושזה לא מה שאני חושבת. הבחורה שהיתה בביתי היתה אחותי. הבטתי עליו במבט מזלזל טורקת בפניו את הדלת בלעג חודר. תלך אני לא רוצה לשמוע ממך לעולם… הימים חלפו וכניסתו של הקיץ קורץ על הרחוב ושמש חודרת שוב לחלוני.. עוד יום ועוד יום ועודני מבלה במועדונים בתקווה לשכוח את אותו הבחור שהכרתי במועדון ירושלמי. באחד הימים התעוררתי משנתי ניגשת לחדר הבגדים משילה מעלי את הכותונת הלילית מביטה על אוצר בגדיי מה אלבש ליציאה הבאה. משילה עוד בגד ועוד בגד עד נעצרה נשימתי. זה היה תלוי שם. הבגד הכחלחל שקנה ביום הולדתי. מלטפת הבגד נזכרת באותם ימים לובשת את השמלה מביטה מעבר למראה. רואה מולי אישה אומללה שנפלה קורבן לאהבה. שנה ארוכה חלפה באיטיות בעודי לא מצליחה לשכוח אותו. המכתבים הרומנטים עדיין מפוזרים על שולחן העבודה והשמלה נשחקה שכוחה בארון הבגדים. הקיץ תם ואיתו בישר את החורף ובפתח הנחליאלי פרש כנפו תר לעולם זר ואני עדיין כאן תרה אחרי אהבה חדשה. יום ועוד יום חולפים מנגד עיניי עד שיום אחד מחליטה לבקר אותו רק לומר לו היי. עומדת מול פתח דלת ביתו. הדופק אץ פרפרים בבטני קצת נבוכה. הדלת נחרכה שקול מבוגרת פונה אליי. מביטה על אותה אישה מה עברו כבר עשרים שנה? הוא מכר את הבית לאותה הגברת מבקשת ממנה שתתן לי את כתובתו החדשה. מזל.. היא שמרה את הפתק שביקש ממנה שאעביר למי שמחפש אותו. נוסעת לעבר ביתו החדש מקווה שיסלח לי ויקבל אותי בזרועות פתוחות לאהבה חדשה. כמו בימים ההם עומדת שוב בפתח ביתו רק שהפעם בביתו החדש. מתקתקת קלות בדלתו נושמת לרווחה מעוותת פניי עם חיוך מאולץ. היא עמדה שם. אותה אישה שצעקה לו מחדר השינה מאותו ערב שהבנתי שהוא בגד. הבטתי עליה בחיוך זדוני שואלת אם הוא נמצא. נכנסתי לביתו יושבת על כורסת הסלון. פנתה אליי אישה עם תינוק על זרועה מחייכת לעברי שואלת לשלומי. ממש תרבות פתח פה האדון. הוא עמד מולי עם חיוך מוזר. מה את עושה כאן? השבתי לו באתי רק לומר מה נשמע.. יצאנו לגינת ביתו מפטפטים על נוסטלגיית העבר. הוא הזכיר את אותה בחורה. אותה בחורה שהיתה בעבר בביתו ואכן היא אחותו בלבי התמלא עצב ובו זמנית גם כעס. הוא ולא שיקר לי על כך. הבטתי אל עבר חלו ביתו. ומי האישה עם התינוק בזרועה? זאת היתה אשתו וילדו שרק נולד. הכאב אחז שוב את דמעותיי. הבנתי שזה נגמר. החיים יצטרכו להמשיך בלעדיו. לוחצת ידו לשלום ומבקשת שיסלח על הטעות שלי בעבר.
נשענת על מכוניתי מביטה אל על לשמים חושבת עליו. ומקווה שאשכח אותו במהרה. לשכוח את אותו אדם שהכרתי במועדון ירושלמי