הכל יהיה בסדר

הוא מחבק אותי, ואני מניחה את ראשי על כתפו באנחה.
אני יודעת שאני לא אמורה לעשות את זה, אני יודעת שאני אמורה לדחוף אותו ממני ולרוץ, לומר לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים, אך הפה שלי לא מצליח ליצר את המילים הללו, וגופי לא יכול לדחות אותו מעליי.
אני יודעת שאין היגיון למעשי, שאני לא אמורה להיות מחובקת על ידי אדם שמנסה להרוס אותי, אך כל-כך קשה לי להאמין שהוא באמת יעשה משהו בשביל לפגוע בי, אני בטוחה שהוא לא עשה זאת בכוונה, שזו הייתה בסך הכל טעות, אני בטוחה שהוא יסכים איתי ברגע שאשאל אותו.
"אני צריכה לשאול אותך משהו." אני אומרת, ומקללת את עצמי כאשר אני מבינה שאפשר לשמוע היטב את המתיחות בקולי.
"כן?" הוא שואל, ומרחיק אותי מעט ממנו, בשביל שהוא יוכל לבחון את פני, אני לא יודעת בדיוק איך אני נראית כרגע, אך הפנים שלי בטח מסגירים הכל, את הבלבול שלי, הבהלה ,התקווה, ועוד מיליון ואחת רגשות שלא ידעתי שקיימים בי אפילו.
"עשית את זה בכוונה?" הייתי צריכה את כל כוח הרצון שלי בשביל לומר את המשפט הזה, ולא האמנתי שאוכל למצוא עוד כוח בשביל להרחיב, לעזאזל, רק להרים את מבטי אליו לקח כל-כך הרבה כוח.
שנאתי את מערכת היחסים שלנו, ידעתי שזו לא מערכת יחסים בריאה, אך אני לא ידעתי איך להפסיק אותה, לא יכולתי לומר לו לא, והרגשתי כאילו אני חייבת לעשות כל דבר שהוא אומר לי, פשוט בגלל שמישהו כמוהו בדרך כלל לא יוצא עם מישהי כמוני, ובגלל זה הרגשתי שהוא עלול לעזוב אותי בכל רגע, דבר שלא רציתי.
"זה בסדר," הוא אומר ומושך אותי בחזרה אל חיבוקו, וברגע ההוא אני מרגישה כאילו הכל עומד להיות בסדר."הכל עומד להיות בסדר כאשר אני אסיים להרוס אותך," בהתחלה, אני חושבת שאני מדמיינת בגלל שאני לא רוצה להאמין שהוא באמת אומר את זה."כאשר אהרוס כל קשר שאי פעם היה לך לעולם הזה," הוא מוסיף, ונושק קלות לראשי, כאילו כל מה שהוא אמר, היה נורמלי לחלוטין, לא, לא בדיוק נורמלי, אלא כאילו זו הייתה הצהרת אהבה."כאשר אני אהיה כל מה שנשאר לך."