הכל בגלל האהבה

תומר,
אני מצטערת שפגעתי בך. אני בכוונה לא אומרת 'אם' פגעתי, כי אני יודעת שפגעתי. והרבה.
כל החיים שלנו, היו עליות ומורדות. היו פעמים שהיינו בשיא והיו פעמים שפשוט בחרת להתרחק ממני.
למה התרחקת ממני תומר? למה התעלמת ממני שוב ושוב, למרות שידעת שלא תוכל לחמוק ממני. ולמה אני ממשיכה לכעוס עליך למרות שאתה זה שאמור לכעוס עליי?
על הכעס שבער בך בגללי, על העצב שלך והדמעות שלך שזלגו בגללי, על המרירות שחווית בגללי?!
אני יודעת שהיו רגעים שנפגעת בגללי, ובצדק. אבל היו גם דברים טובים.
אני זוכרת שחווינו שמחה ביחד, צחוק ביחד, התרגשות ביחד…
למרות כל הכעס והכאב היו לנו אחד את השני.
אני זוכרת שנפגשנו בכיתה ד'. שאני הייתי עוד חדשה לכולם.
בהתחלה אתה לא שמת לב אליי , עד שלאט לאט התחיל להתרקם ביננו משהו.
איך היינו מאושרים באותם ימים.
אז למה עכשיו אנחנו לא מאושרים?
למה פעם זה היה ועכשיו לא??
כי אתה חלש, והגוף שלך מתפרק לאט לאט. בקושי יש לך עצמות ושרירים. הריאות שלך כבר בקושי פועלות, והשפתיים שלך כבר בקושי זזות. המוח בקושי מתפקד והלב שלך כבר בקושי פועם. ואם אין לך לב, אז למה שיהיה לך אותי? ולמה שתמשיך לחוות אותי כל יום מחדש?
אני יודעת שאתה עכשיו כבר מת. אבל אני לא אמות בלעדיך.

שלך,
הרגש אהבה.