הכי קרוב שאי פעם אגיע אלייך

קוראת את התקרה הלבנה, מחפשת מסר סמוי כלשהו. כי אני מפגרת, כי אני מאמינה בשטויות שהקיום שלהן אפסי.
אני מחייכת ומסדרת את הקוקו המרושל שאוסף את השיער החום שלי, שנפרע רק מההתהפכות של הלילה. מצד לצד.
אני מסתכלת על הגב הרחב שלך, ועל הנקודת חן בפינת הגב שאני כל כך מכירה ואוהבת.
אני מרגישה משהו שמושך אותי לנשק אותו, להרגיש את הקור החמים של העור שלך אחרי שינה ארוכה.
אני מסתכלת על השיער השחור שלך, שעוטף את הגולגולת שלך בשלמות שאני כל כך אוהבת. אני מציירת לך על הגב לב, עם האצבע, בתקווה שלא תרגיש. אבל אתה חכם, אתה מרגיש הכל.
אתה מתהפך על הגב ומושך אותי איתך, כך שאני מסיימת שעונה על החזה השרירי והלבן שלך. המבוכה מעלה לי סומק על הפנים, והחיוך שלך לא עוזר.
אני מנסה להשתחרר, אבל שנינו יודעים שאני לא באמת רוצה.
אתה מושך אותי אלייך במבט ההוא שאני כל כך אוהבת, וטורף את השפתיים שלי באגרסיביות ועדינות פה אחד, כל כך חם ואוהב.
אני נזכרת ברגעי התמימות האלה, שאני מלטפת בחום שנייה לפניי שאני עוצמת עיניים, ומגלה שהכל אשליה של מוחי הטוב… אני מתגעגעת, אבל זה הכי קרוב שאי פעם אגיע אלייך.