היא אהבה לדבר אליי במשפטים קצרים

היא אהבה לדבר אליי במשפטים קצרים.
"גם ככה החיים שלי הם סיוט אז שלפחות ביננו יהיה משפט פשוט. בלי מילות חיבור או חיסור. כדי לחבר מחדש את הקשר אני מחסירה גם את מילות הקישור"
נדמה היה לי שהתחלתי להבין.
"גם בלי ציונים או ניקוד אחת לשנייה. נקודה. לא צריך פסיק בכל פיסקה" היא פסקה ולא לקחה הפסקה-
"הלוואי שתוותר על הלוואי!" היא זעקה אליי.
אבל בעוד היא הצליחה להיפטר מהמשא של המושא, אני לא הבנתי את הנקודה והיו כל כך הרבה נקודות שנקודה אחת לסיום נראתה לי נדושה אז תמיד סיימתי עם שלושה…
אבל הכי היה משגע אותה כשהייתי מסיים בנקודה פסיק;
"אני באמת לא יודעת אם זה עצוב או מצחיק, לא הכל צריך להספיק, מספיק, או שאתה נקודה או פסיק".
ואז עלה לה רעיון – "אם לדבר זו בעיה אפשר לכתוב אחד לשנייה".
ואני הסכמתי כי חשבתי שבמילה נמצא את השורש… לפתרון בעיה.
והיא הייתה כותבת לי משפטי אהבה. ולמרות שקולה כבר לא הובא משפתיה הרי ששפתה הייתה כעת לפניי מובעת דרך עט נובע.
וגם אני הייתי כותב לה מכתבי אהבה. אך במכתביי כתב ידי היה כל כך לא קריא, כמעט כמו כתב ראי, כך שבשורה התחתונה- שבה הייתי כותב לה את אהבתי ,היא אומרת שהיא לא מבינה את כוונתי.
ויום אחד, אחרי שהעליתי לה את הסעיף עם עוד סעיף וסעיף והיא כבר הבינה שכנראה לא יהיה פה עתיד ורוד , היא אמרה לי בקול עצוב מאד, "בוא פשוט נכתוב את ה-WORDS שלנו ב-WORD".
ובשבילי זה היה סימן להבין שרעועים יסודות הבניין
ושלהתלבט בין קמץ לסגול אין זמן
אבל לא הפסקתי לשנות את הצבע הסמן מסגול ללבן בניסיון להבין עד כמה שחור העניין
ובעינה כבר כבה האור- " לא הכל צריך לאמור, אפשר גם לבחור לעשות קאט ולשמור" היא אמרה ופנתה לאחור.
ולפני שנשברה סופית הייתה לה עוד תוכנית- "בוא פשוט נתקשר דרך הרשת החברתית".
ובתחילה באמת הייתה תקשורת מסודרת והיא אליי תמיד הייתה מחוברת. אבל בהשראת שאר אנשי הקשר החלפתי את השיר בשרשור לא קשור שהכביד על הקישור. והיא לאט לאט נהייתה מרוחקת עד שלבסוף לחלוטין מנותקת. לאחר כה זמן קיבלתי ממנה מייל פרידה ובו כתבה " כנראה שבשבילך הייתי סימן שאלה… וביננו גם לנשק אותך עשה לי בחילה".
ובלשונה, אני חושב שהתכוונה שהלשון שלי פשוט לא התאימה ללשון שלה.