הטיוטה של עמית.

הוא כיבה את הגז לאחר כמה זמן של שקט.
הוא ניגש בעייפות אל מגירות המטבח והוציא משם שתי צלחות זכוכית לבנות כשלג. לב פינתה את דפי הציור משולחן האוכל ועמית מיקם את צלחות הזכוכית על השולחן. הוא שם את הפנקייקים על הצלחות, הניח לידן שני מזלגות והתיישב באחד הכיסאות. אחותו חזרה בריצה אל המטבח ונופפה בידיה הריקות.
“שמתי את דפי הציור של כוכב נוצץ בחדר שלך!” היא אמרה בהתלהבות.
“מה- למה דווקא בחדר שלי?” עמית אמר.
“כי החדר שלך היה קרוב יותר…” לב אמרה בשקט כשראתה את הבלבול בעיניו הכחולות של אחיה.
“החדר שלי בכלל בקומה השנייה, שלך בקומה הזאת- לא משנה, בואי, הפנקייקים על השולחן.”
חיוכה של לב חזר לפניה במהירות והיא התיישבה ליד עמית.
עמית נאנח כשנזכר בעבודה שמורו להיסטוריה נתן לו. והכל באשמת עצם קיומה של סאלי, חשב. “אז, איך היה היום בבית הספר?”
“היה כיף! גם היום למדנו את האל”ף בי”ת!” לב אמרה.
עמית חייך. “נחמד.”
“כן! ולמדנו לצייר את האותיות ס’, א’, ל’ וגם י’!”
חיוכו של עמית נשר. האם היא הייתה חייבת להגיד את האותיות בסדר הזה?
עמית נגס מהפנקייק והרגיש חוסר תאבון. הוא נעמד עם צלחתו ופנה ליציאה מהמטבח.
“הי! לאן אתה הולך? לא סיימת לאכול!” אחותו אמרה רגע לפני שעזב את המטבח.
“אני כבר אסיים את הארוחה בחדר שלי,” עמית אמר ונתן באחותו חיוך קטן לפני שיצא מהמטבח.
הוא סגר את דלת חדרו אחריו והתיישב מול שולחן הכתיבה שלו. הוא הניח את צלחת הפנקייקים לצדו והושיט את ידו אל תיקו שהיה מונח מתחת לשולחן הכתיבה. הוא הוציא את מחברת הספרות שלו ופתח בעמוד חדש.
“למה סאלי שחר היא בן אדם רע-“, כתב עמית בכותרת העמוד.
“היא מכשפה, מגעילה, מכוערת, טיפשה ומטומטמת.” המשיך וכתב מתחת לכותרת.
“אף אחד לא אוהב אותה, והיא טיפשה שלא יודעת לחשב כמה זה אחד ועוד אחד.”
הוא נאנח וקרע את הדף מהמחברת. המורה בטוח לא יקבל את העבודה הזאת… הוא רשם שוב פעם כותרת למשימת הכתיבה שלו על סאלי, אך הפעם כתב את הכותרת בצורה הנכונה.
עמית הסתכל בכעס בכותרת משימת הכתיבה שלו והכניס את עטו השחור לפיו. למה בעצם סאלי שחר היא בן אדם טוב…?
הוא ניסה ככל יכולתו לחשוב על פתיחה למשימת הכתיבה, אך הוא לא הצליח, וכל מה שעשה היה לקלל את סאלי בראשו. הוא החל ללעוס את עטו שהיה בפיו והסתכל על דף המחברת שהיה צריך למלא. ובדיוק לפני שעמד להתפרץ ולקרוע את המחברת לגזרים, הוא שמע צעדים בתוך חדרו.
היא דילגה אל חדרו עם מזלג בידה ופרצוף תמים על פניה.
“אתה עושה שיעורי בית…?” אחותו שאלה ושערה הזהוב האסוף בקוקו קיפץ לו כשדילגה אליו.
“משהו כזה…” עמית אמר ובהה במזלג שאחותו אחזה בידה.
“אה, מעניין!” היא אמרה, אך זה נראה כאילו כלל לא אכפת לה. עיניה היו נעוצות בצלחת הפנקייקים של עמית, וחיוך התגנב לשפתיה הקטנות. היא עלתה על מיטתו של אחיה ושילבה את רגליה. אוחזת עדיין במזלגה הכסוף.
עמית חזר למשימתו, אך כל פעם שקירב את עטו אל הדף בכוונה לכתוב משפט לב השמיעה קולות מציקים שהסיחו את דעתו…
הוא הרים את גבותיו פתאום ורכן אל מחברתו כדי לכתוב רעיון שצץ במוחו, אך גם הפעם לב פלטה קולות שיעול רמים.
“…מה העניין?” הוא שאל את אחותו באיפוק.
“אתה אוכל אותם…?” לב הצביעה על צלחת הפנקייקים שנחה ליד מרפקו של עמית.
עמית גילגל את עיניו לעבר צלחת האוכל שלו ואז העביר אותה אל לב שהסתכלה עליה בתאווה.
היא חייכה אל צלחת הפנקייקים ואמרה לעמית, “תודה!”
“בבקשה…” עמית מילמל בקדרות, על אף שגם ככה הרגיש בחוסר תיאבון.
“אז מה אתה עושה בשיעורי הבית?” לב שאלה את אחיה ודקרה במזלגה פנקייק אחד.
“הא?” עמית שאל. בתחילה הוא התקשה להבין את משפט אחותו, אך אחרי כמה שניות זה הסתדר בראשו. “אה. אני…” משום מה הוא התקשה להגיד מה נושא משימתו.
“חשבון?” לב ניחשה.
“לא…” עמית השתעל קלות.
“אמנות?” לב המשיכה ואמרה.
“טוב, לב, את מפריעה לי.” עמית אמר.
“סליחה…” אחותו אמרה והכניסה לפיה חתיכת פנקייק.
עמית משך באפו וחזר למשימת הכתיבה שלו. הוא דווקא היה רוצה שאחותו תמשיך להפריע לו, לפחות זה הסיח את דעתו מהדף שאותו לא יכל למלא במילים, וכי אילו מילים כבר יכתוב?
“לעזאזל עם זה.” מילמל לעצמו וידו החלה לשרבט על הדף. הוא החל למלא את הדף במילים, אך הן לא דיברו על הנקודה העיקרית של המשימה- למה סאלי שחר היא בן אדם טוב. הוא כתב על מה זה בן אדם טוב בעצם, מה היא הגדרתו בעיניי החברה ואפילו נתן כמה דוגמאות על אנשים שנחשבו כאנשים טובים. הוא רשם הכל, רק לא על סאלי. רק לא על כך שהיא בן אדם טוב.
אך הנושאים שעליהם כתב מזמן מוצו והוא שוב נשאר עם אותו נושא מחורבן- למה סאלי שחר בן אדם טוב.
לב קלטה את הפרצוף המיואש של אחיה והניחה את צלחת הפנקייקים לצד רגליה. “התרגילים קשים?” היא שאלה וקיוותה בכל ליבה שאלו יהיו תרגילי חיבור וחיסור- היא הייתה טובה בהם עד מאוד והייתה יכולה לעזור לכל אחד הנתקל בהם.
“אלו לא תרגילים… אבל כן, זה די מסובך.” עמית אמר וליטף את שיער אחותו. היא עמדה מול שולחן הכתיבה שלו והתבוננה על מחברתו.
“סאלי!” לב קראה כשעיניה נתקלו בכותרת משימת הכתיבה של עמית. “רובין!” היא אמרה בהתלהבות.
“כן-” עמית החל לומר, אך לב קטעה את דבריו.
“מה אתה כותב עליה? היא שיעורי הבית שלך? אפשר לכתוב גם??” היא התקיפה בשאלות.
“לכתוב… גם…? לב, זאת העבודה שלי.” עמית אמר, אך באותה העת גם חשב כמה זה יהיה נחמד אם לב תעזור קצת במשימת הכתיבה שלו.
“אני יודעת שזאת העבודה שלך, אבל זה קשה לך. אני יודעת.” לב הינהנה בהבנה. “אז אני אעזור!”
“אז…” עמית אמר ובחן את פרצופה הנלהב של לב. היא נראתה מאוד נלהבת לכתוב עבודת כתיבה על אדם שהיא בקושי מכירה. “אני צריך לכתוב למה סאלי היא בן אדם טוב.”
“באמת?? זה יהיה קל!” לב אמרה בקפיצה נרגשת.
עמית עיווה את פרצופו אחרי דבריה של לב, אבל באותו הזמן הוא הרגיש הרגשה מוזרה כזאת שצצה בבטנו. הוא כיחכח בגרונו ואמר, “תני לי דוגמאות וסיבות ללמה סאלי אדם טוב ואני אכתוב את מה שאת אומרת.” אני לא מאמין שאני נעזר באחותי בת השש לעשות את המשימה הזאת, עמית חשב לעצמו.
“אוקי!” לב הינהנה בלהיטות. “אמ… היא התחפשה לרובין!”
“התחפשה לרובין?” עמית חזר אחרי אחותו, והיא הינהנה. “לב, זאת לא באמת סיבה ללמה היא בן אדם טוב.”
“ברור שכן!” לב אמרה. “ההופעה הזאת שימחה אותי ועוד הרבה ילדים!”
נכון, עמית חשב…
“והמורים שלי אומרים שהכסף שבית הספר שלך השיג עזר לילדים עם… לילדים עם מחלת הסרטן…” זה היה נראה שללב היה קשה לבטא את שמה של המחלה.
עמית שם את ידו על ראשה של אחותו כשראה את העצבות שנפלה על לב לאחר שהזכירה את המחלה ואת הילדים החולים בה. “כן, זה נכון.” הוא אמר.
“ובגלל זה רובין היא בן אדם טוב!” לב אמרה ובעיניה הכחולות נראה ניצוץ עדין.
עמית חייך חצי חיוך וכתב את הדברים שלב אמרה. הוא מילא עוד מילים בדפו ועצר כדי לבדוק עד כמה רחוק הוא מלסיים את עבודת הכתיבה. לא נותר לו עוד הרבה.
“אה! והיא גם טיפלה בך כשהיית חולה! בזמן הזה לפני שהיה את היריד של כוכב נוצץ.” לב אמרה ונזכרה ביריד העליז. היא הייתה נותנת הכל כדי לנכוח ביריד כזה שוב פעם.
עמית השתעל קלות ונזכר באירועים שקרו בחדרו אז. הוא וסאלי.
לפעמים, כשהוא לבד בחדרו, הוא הוזה שהוא מריח את ריח הווניל המתוק של סאלי.
“כן…” הוא אמר וכתב.
אחר כך לב השתתקה. חוץ מהיריד ומהטיפול של סאלי באחיה לא היה לה עוד מה להוסיף. “אממ… תכתוב שהיא יפה.”
“אני לא הולך לכתוב שהיא יפה.” עמית פלט בסלידה.
“אבל היא יפה!” לב אמרה ועמית הרים את גבותיו.
אבל סאלי באמת יפה… הוא חשב כשנזכר בעיניה הצלולות. הוא טילטל את ראשו לצדדים והפנה את גבו למחשבות האלו בגועל.
לב ניגשה לצלחת הפנקייקים שעמית נתן לה. היא החזיקה את המזלג בידה ואמרה, “אני יכולה לעזור לך אחר כך. אני עושה הפסקת אוכל עכשיו.”
“אוקי.” אחיה אמר, אך הוא לא באמת חשב שהוא יזדקק כבר לעזרתה אחר כך. לא נשארו עוד הרבה מילים לכתוב, ועמית הרגיש שהוא יודע מה יכתוב בהמשך.
הוא כתב על כך שהיא מתנדבת במועצת התלמידים ועל כך שהיא נחמדה לכולם. הוא כתב על איך שהיא משתדלת לכבד את כולם ולעזור לכל אחד בכל פעם שניתנת לה הזכות. בנקודה כלשהי הוא הרגיש שהיד שלו מתחילה לכתוב בכוחות עצמה. ידו כתבה על איך סאלי תמיד מצחיקה אותו ואת חבריהם עם שטויתיה, ועל איך שהיא לא תשפוט אותך אף פעם. ידו גם כתבה על כך שהיא לעולם לא תפגע בך בכוונה ועל העובדה שהיא גורמת לכל כך הרבה אנשים לחבב ולאהוב אותה. לבסוף ידו כתבה שמה שהופך את סאלי לבן הטוב שהיא זאת העובדה שהיא גורמת לכל כך הרבה אנשים לחייך.