החלטה טובה

רון מעולם לא אהב את החיים.
הוא קם כל יום, במן הרגשה כזאת של חוסר חשק. במן רצון כזה שהיום הזה כבר יעבור.
ובמן תקווה שאולי היום משהו יהיה קצת יותר טוב מאשר ביום שבא לפניו.

אבל התקווה הזו לא התממשה כל פעם מחדש. בבית הספר, ילדים צחקו עליו רבות, הוא לא היה מקובל. בבית, הוריו לא מאוד שמו לב אליו, ואחיו בעיקר הציקו לו. הוא הרגיש מאוד לבד, מאוד בודד. גם כשכבר דיבר עם מישהו, הוא לא הרגיש שמישהו באמת מבין אותו. הוא לא הרגיש שמישהו באמת מבין מה עובר עליו.
עד שפגש אותה.

גם היא לא הייתה מאוד מקובלת, אבל היה נראה שזה דווקא לא מאוד מפריע לה. חיוך ענק תמיד היה שזור על פניה הקורנות. היא הייתה יפהפיה, לדעתו של רון. ולכן באופן טבעי הוא נרתע ממנה ולא היה לו אומץ לנסות לדבר איתה.
למזלו, לה כן היה אומץ.

בהפסקה אחת, רון ישב לבדו, כרגיל. ישב ודמיין. דמיין חיים יותר טובים לעצמו, דמיין שהיו לו חברים טובים, משפחה טובה ואוהבת. הוא דמיין אפילו שהוא מחייך, דבר שכבר מזמן שכח איך לעשות. הוא היה שקוע בדימיונות, עד שלפתע מישהי קראה לו.

"רון!" היא קראה לעברו. הוא מיד חזר מעולם הדימיון לעולם המציאות. מוחו היה קצת מסוחרר מהמעבר החד שבין העולמות.
"כן?" שאל, חצי מעופף עדיין וחצי בהפתעה.
"תגיד, אתה רוצה אולי להסתובב קצת?" שאלה בתמימות.
רון בהה בה בהפתעה גמורה. מעולם לא הציעו לו דבר כזה.

הוא שקל את ההצעה, בחן אותה מלמעלה למטה ואף מהצדדים, ולא הצליח למצוא אף לא סיבה אחת לסרב לה.
ולכן הוא הסכים.
"כן" ענה בהחלטיות.

עברו עשרים שנים, רון ונועה כבר נשואים לא מעט זמן.
ולפעמים, רון מסתכל על עצמו במראה וחושב איפה הוא היה היום אם הוא לא היה מסכים להסתובב איתה, באותה הפסקה.
ואז מגיע למסקנה שכנראה שזאת הייתה החלטה טובה.
ופעם אחת עלתה בו מחשבה גם שאולי, אולי, אבל רק אולי – בזכות ההחלטה הזאת,
הוא קצת יותר אוהב את החיים.