החיים בהשאלה

בא נמות, אמרתי לו. הוא התהפך על גבו ועם ראש מופנה לשמים שאל אותי, למה?. משעמם פה, השבתי, ורע כל כך. הוא ענה שהוא לא בטוח שמעניין יותר בגן עדן ושבטח רע יותר בגיהינום. אז בא ונשאר כאן, ביקשתי, בא ונשאר כאן לנצח, צופים יחד בכוכבים. הוא אמר שהוא מסכים, אבל אז שאל מי יאכיל את הארנבת. נשחרר אותה, הצעתי. ממיילא הטבע הוא המקום שהיא שייכת אליו. לרגע חשבתי שהוא יסכים ושנהיה כאן לנצח, אבל הוא קם, ניער את בגדיו מהדשא ואמר שהוא חייב להשתין. כשצפיתי בו מתקדם לעבר הבית אמרתי לעצמי שזה בסדר, אם הוא אינו רוצה להישאר איתי אני אשכב כאן לבד. צפיתי בכוכבים עד שנרדמתי. כשהתעוררתי מאור שמש של בוקר, שמיכה היתה מונחת לגופי. הוא נעמד מעלי ונראה גבוה. הגיע הנצח? שאל, והבנתי שהוא רוצה לדעת אם אני מתכננת להיכנס. סידרתי את השמיכה על גופי ואמרתי לו שהייתי מסתדרת גם בלעדיה ושכדאי שיעיין בהזדמנות בערך נצח במילון. הוא צחק את הצחוק היפה שלו והלך. הוא חזר עם ארוחת בוקר ואמר לי שגם אני צריכה לאכול מידי פעם משהו. אמרתי לו שאני מסכימה, הוא אמר שהוא יוצא לעבודה. איחלתי לו יום טוב. כשהוא הלך ראיתי שהוא השאיר לי ערימת ספרים ליד השמיכה. חשבתי על כמה אני אוהבת אותו ועל איך שהוא מכיר אותי. כשפתחתי את הספר הראשון נשר ממנו פתק. לנצח, היה כתוב שם בכתב ידו העגלגל. בסוף נרדמתי שוב, כשהתעוררתי הוא שכב לידי. חזרת, אמרתי. חזרתי, הוא אמר. אני אישה משוגעת, אמרתי לו. מה אתה עושה איתי בכלל?. אני איש משוגע, הוא אמר והלך להביא לי מים.
הבטנו איך השמים מאבדים את התכלת שלהם והופכים לכתומים, ולשחורים. שכבנו מחובקים עד הלילה, הבטנו בכוכבים. לחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו. בואי נישאר כאן לנצח, הוא ביקש, נישאר ונביט בכוכבים. צחקתי, אני חייבת להשתין, אמרתי לו וקמתי, מנערת מעצמי את הדשא. וחוץ מזה, מי יאכיל את הארנבת?.
הוא צפה בי מתקדמת לעבר הבית וידעתי שהוא נזכר שאין לנו ארנבת.