החיוך הפשוט

תמיד חשבתי שאהבה זה לא משהו שקשור אליי. שאני פשוט אמצא מישהי שמתאימה לי, מצד ההיגיון ותו לא. לא צריך יותר מתשוקה, מחיבור פשוט, מהידיעה ש"היא מתאימה להיות אם ילדיי". אבל לא חשבתי שזה יכול להשתנות כל כך מהר. בצורה כל כך פשטנית. באוטובוס.
והנה הייתי, בדרך לחברים, יום שישי בצהריים, אחרי שבוע עבודה עמוס. בקושי ישנתי בלילה, כי מלבד לעבודה העמוסה יש גם את הקורסים של הטבחות שאני לוקח פעמיים בשבוע, וצריך להמשיך ולעבוד גם מחוץ לשעות העבודה והלימודים – כדי להפוך לטוב יותר. מצליח יותר. מושלם קצת יותר.
והיא ישבה שם, מולי, במרחק מטרים ספורים עם פניה מופנים אלי. אני, מסודר ומאורגן, מלא בעייפות בידיים מרוב העבודה הפיזית במטבח, וריק מכוח התנגדות. כוח שלדעתי היה עוזר, אם רק הייתי באמת רוצה להתנגד לכוח המשיכה העצום שהרגשתי אליה. ומזל שלא היה אף אחד בינינו, אחרת כוח המשיכה היה גורם לי להיתקל בו.
היא הייתה לבושה בדקדקנות, מכף רגל ועד ראש: מגפיים לקראת בו הגשם הראשון של העונה המצופה, מכנס מדהים בפשטותו, ז'קט חום-כאמל שמסתיר באופן מדויק את החלקים הנחוצים בחולצה החלקה שמתחתיו. והשיער… שיער שחור, חלק יותר ממים קפואים וכובע גרב שבאופן מדהים מוטה הצידה.
כמה שניות עכבתי אחריה באופן שבוודאות משאיר עקבות: לא סתם היא לפתע פנתה את מבטה אליי. הרגשתי מבויש, הרגשתי שעשיתי דבר שגוי – אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל עליה. חוסר המוסריות הנוראי הזה, לנעוץ מבטים… זה היה כאילו ממש ביקשה את זה.
היא הייתה זאת שמפנים את הראש כשחולפת על פני עוברי האורח. היא הייתה זו שאי אפשר שלא לתהות האם תסכים אף לזרוק אלי מבט. והיא זרקה… זרקה יותר ממבט. זה היה ממש כאילו צץ לי מהדמיון: היא קמה ממקומה, קמטה את שפתיה לכדי חיוך קטן, שבקושי שמים לב אליו והתיישבה לצדי במקום הפנוי.
"מה–?" שאלה. והקול העמוק, עמוק מבאר חסרת תחתית. היא לא סיימה את המשפט. אבל היא בהתה בי. החיוך הקטן לא נעלם. ואני מסתכל עליה, בעיניים פעורות, בפה סגור ויבש.
"א-אני–" התחלתי לענות. נחנקתי ממש, ולא כי היה לי משהו בגרון – משהו עצר אותי מלדבר, מלהיפתח. כאילו ידעתי שזה לא יכול להיגמר בטוב.
היא אפילו לא ביקשה. לא דיברה. היא פשוט הוציאה עט מהתיק שלה, הקטן שבקושי שמתי לב אליו. עכבתי אחרי כל תנועה ותנועה. היא הוציאה את העט ולקחה את היד שלי. היא החזיקה את היד שלי בידיים הנעימות שלה. הרכות מפרוות החתול הרכה ביותר. היא לקחה את היד וכתבה מספר. כל סיפרה בעשר הספרות של המספר הייתה מרהיבה ביופייה, משכרת.
"תתקשר," היא אמרה. היא קמה ממקומה והתקרבה לדלתות האוטובוס. ברגע שהאוטובוס עצר, היא זרקה מבט אחד אחרון אליי, חייכה את אותו החיוך הקטן… וירדה.

כמובן שלא התקשרתי. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
עד לרגע שהבנתי שאני עושה טעות ענקית. בערך חמש דקות אחרי שירדתי מהאוטובוס… ואז שמרתי את המספר שלה ברשימת אנשי הקשר בפלאפון שלי, לפני שהזיעה של הלחץ ימחק את אחת הספרות של המספר היפה.
טוב, בעצם, גם צילמתי את זה… הכתב המדהים הזה היה חסר תקדים למה שעתיד להיות.

יומיים למחרת, ביום ראשון שהיה היום הקצר שלי, התקשרתי בשש בערב, כשהייתי בדירה שלי – שם שקט, שזה מה שהייתי צריך לקראת השיחה המיוחלת.
והצלצולים לא פסקו. הלב שלי דפק מהר יותר מאי פעם, והידיים שלי ממש הזיעו מרוב לחץ.
צלצול שלישי… רביעי… חמי—
"הלו?" היא שאלה מבעד לפלאפון.
"ה-היי," אמרתי. ניסיתי להיות חזק, יציב, בעצם – ההפך ממה שהייתי באותו הרגע – רגוע.
"היי, 'נועץ'," היא אמרה. הרגשתי את החיוך שלה מבעד לפלאפון. היא נשמעה שמחה. אני לא יודע להגדיר מה היה שנתן לי את ההרגשה של החיוך, אבל פשוט ידעתי. אולי פשוט כי רציתי בכך. היא שמחה.
עצמתי עיניים, נשמתי עמוקות בשקט… ודיברתי. שכחתי מהלחץ, שכחתי מהכל. פשוט דיברתי. שאלתי עליה, והיא שאלה עלי. היא התעניינה בתולדותיי ואני בשלה.
שיחה של חמש דקות הפכה לשיחה של חצי שעה. ושיחה של שעה הפכה לשיחה של שעתיים. הבטן שלי קראה לאוכל אבל אני דחיתי את הבקשה, כי כרגע אני מדבר אישה שמכניסה לי אוכל ללב.
"אז אתה רוצה להציע לי לצאת, 'נעצני'?" היא אמרה. החיוך… יכולתי ממש לראות אותו. להרגיש אותו… כל קמט קטן שנוצר בפנים שלה, החלקות, העיניים המדהימות, שצרובות לי בראש מאז אותו יום שישי.
וחזרתי לגמגם. היא הייתה ממש המוביל בטנגו הזה. היא משכה אותנו לכיוון מדהים, לא מצופה, ששוב – כאילו נשלף מדמיוני.

מאז אותה השיחה עברו כהרף עין יותר משנתיים. אנחנו גרים ביחד, שוכרים דירה קטנה שמספיקה לשנינו. והיא לא איבדה לרגע את יופייה, לא את הטעם המדהים בבגדים הפשוטים והמרהיבים, ואפילו לא את החיוך הנוגע ממרחקים.
גם בשיחה האחרונה שניהלנו, לא איבדה את החיוך. בשיחה שבה נפרדה ממני לשלום, בשיחה בה בכיתי כפי שידעתי שיקרה אם אי פעם אאבד את החיוך המדהים הזה שלה.
וכשהלכתי לכיוון אותו האוטובוס שבו פגשתי אותה לראשונה, הלכתי וחשבתי לי, עם הדמעות היבשות, כמה כאב לי לאבד אותה. רעש המזוודה היה הדבר היחיד ששמעתי, עד ש—
"חכה!"
חשבתי לי, תוך כדי שהסתובבתי, שאני לא יכול להיות יותר שמח באותו הרגע, אם היא באמת רצה אחריי, לחזור בה.
אבל זאת הייתה אימא שרצה אחרי הילד שלה, מנסה למנוע ממנו לברוח או משהו כזה.
ברגע הזה שהסתובבתי חזרה לכיוון תחנת האוטובוס חייכתי לעצמי חיוך קטן, דומה לשלה, והבנתי כמו אסימון שנופל חזק על הקרקע, שזאת לא אלא אהבה טהורה שפיתחתי אליה באותו היום באוטובוס.

והאסימון נפל חזק עוד יותר, כשהבנתי. הבנתי שזה לא יכול היה להיות טוב יותר מאשר כל דמיון אחר. כי זה היה הדמיון שלי. דמיון על האוטובוס, כשהאישה המדהימה הזאת עוד יושבת לה מולי, מרהיבה בכל יופייה, ואני מפנטז על העתיד שיכול היה להיות לנו.
ואז היא הסתכלה אליי עם החיוך הקטן הזה שלה.