הוא

לא. חד משמעית אני לא שונאת אותו למרות הכל. למרות שהלב שלי מפורק למיליון רסיסים, למרות שיש לו עכשיו אחרות שמחכות להעביר איתו חמש דקות ורבע ולמרות העובדה הבסיסית שנטיתי להתעלם ממנה- שהוא בכלל נשוי עם ילדים.. מתי הכל התחיל? לפני שנה כמעט בדיוק. איך זה התחיל? פגישת עבודה עניינית עם ההוא שמחליט מה יהיה העתיד שלי בשנים הקרובות. אז קבענו. לא הייתי ילדה תמימה- אני כבר גדולה, מלאת רציונאל שכל החיים שלה נזהרה לא להיכנס לפינות אפלות. ילדה טובה מבית בינוני, שהחליטה לקחת את החיים ברצינות ולגעת בשמיים. אז נגעתי.. אומרים שאסור לעוף קרוב מדי לשמש, אולי זו הסיבה להתרסקות הידועה מראש שלי? גאד! אני יודעת לבד את התשובה. הוא היה הכל. אדם מושלם- עם כריזמה של אלף חיות בר, לא יפה תואר אבל למי אכפת- זה פשוט לא הזיז לי כל עוד קיבלתי את המבט הרוצה והחומד שהיה שולח אלי מדי פעם, זה גרם לי להרגיש על האולימפוס. הרגשתי את החמדנות שלו כלפיי עוד לפני שהכל התחיל אבל לא העזתי לחלום שהוא יעשה משהו. היו שמועות לגבי חיבתו לבנות, מכל זן וסוג. ידעתי מיהו ונשאבתי אל עולמו. ואז הגיעה אותה פגישת עבודה שהיתה אמורה להיות עניינית לחלוטין. היא עברה כמעט מיד לפסים אחרים. לא יכולה לשכוח איך הוא רכן לעברי והניף אותי בזרועותיו החסונות- אהב את העובדה שאני דקיקה ונכנסת למידה 34 בקלות. הייתי בשוק שהוא העז לחצות קווים אדומים. הוא דרש שארד לו, פשוט הפשיל מכנסיים ודרש. למרות שידעתי שאני רק כלי לסיפוק מיני נעתרתי לדרישתו. בלי עכבות הוא פשוט גמר לי בפה, ביד מנוסה העלה חזרה את המכנסיים והמשיך בפגישת העבודה כאילו לא קרה דבר. ואני.. לא רציתי תחקיר, לא היה מה לתחקר- משיכה מטורפת שלי לאישיותו השרוטה שלו, משיכה מינית שלו לעיניים הכחולות שלי והג׳ינס הצמוד. משהו השתבש מאז… נוגעים לא נוגעים, חיפשתי רמזים, סימנים אותות- האם הוא רוצה אותי או לא? שלחתי לו מייל עם תמונות רבע- פורנו רך, לא בוטות במיוחד- והוא כעס. הרים טלפון ונזף בי על ליקוי חמור בביטחון שדה, הרי המשפחה מעל לכל… והמייל חשוף וגלוי.. אזרתי אומץ, סילקתי את כל הפרפרים מהבטן ושאלתי אם הוא רוצה להמשיך קשר, ענה שכן אבל התחמק ממני חצי שנה. ביטל פגישות עבודה, לא החזיר אפילו מיילים ענייניים- תמיד טען שהוא לא מקבל אותם, אפילו נשבע על כך. נותרתי צל שהשלים עם המציאות. ידעתי שיש כבר אחרות, הרי בכל זאת… תמיד יש… ואז נפגשנו באיזה ארוע ערב משותף. ידעתי שהוא יהיה שם ובאתי זוהרת! הכי זוהרת, הכי פורחת מבפנים ומבחוץ. ידעתי שלא יוכל להתעלם ממני ואכן כך היה. הוא אפילו יצא מהאירוע וחזר בשבילי, בשביל לתת לי לרדת לו שוב בשירותים המטונפים של אולם הארועים ואני- שוב הייתי בעננים.. הטלפון הבא הגיע לאחר מספר חודשים, שוב הוא הצליח להפתיע אותי ולגרום לי להפסיק לנשום. הוא גורם לי להיראות מטופשת לידו, אבל התרגלתי לכך, זה בסדר.. בשיחה היו המון גמגומים, אמר שהוא נמשך אבל שומר מרחק- הבנתי לבד שבעצם הוא אומר לי: ׳בייב, זה לא זה׳ ואני.. כל כך הרבה פעמים שחזרתי בראש מה אני הולכת לומר לו, איך אני אומרת את הדברים, ואף פעם הוא לא באמת נתן לי צ׳אנס לדבר. קול של איש אחד שאוהב שמצייתים לו.. כיום אנו נפגשים פה ושם. מגניבה מבט, מגניב מבט שלא ברור לי מה פשרו. אני לא מעזה לומר לו את הדברים שיושבים לי בלב- אני לא אדם אמיץ מטבעי, לא נולדתי רמבו…לא. חד משמעית אני לא שונאת אותו למרות הכל.