הדרך ללב

חדרים שלמים, דלתות שנסגרות, מקומות שונים, מציאות חדשה, שנים,חודשים,ימים,שעות,דקות,שניות. חיים.
אני רואה אותו. עומד מולי, מתפאר ביופיו.
אני מקלפת את הקליפה הראשונית, פותחת בפניי דלת אחת מתוך אלפים.
נכנסת לבפנים ומגלה את החיוך, את העיניים, את השפתיים, את כל גופו.
מסדרון ארוך ניצב מולי, תמונות מרובעות על הקירות מוצבות אחת אחרי השנייה, מיליוני רגעים. בסוף המסדרון ישנה דלת עץ כהה ורחבה.
הוא נתן לי את המפתח ביום ההוא לפני כמה שנים; הוא ליווה אותי הביתה אחרי הפגישה השלישית, כשהגענו לדלת, עיניו החומות, בדיוק בצבעו של הדלת, הסתכלו עלי במבט המעורפל הזה שלו, וברגע אחד, השפתיים שלנו התחברו. ברגע אחד כל המחשבות פשוט נעלמו. וברגע הזה, הוא נתן לי את המפתח.
פתחתי את הדלת המרהיבה, ומולי ניצב חלל שחור כמו הלילה, ברגע אחד הדלת נסגרה, וחושך עטף אותי. מיליון אורות קטנים הציפו את החלל השחור והזכירו לי את היום ההוא כשהוא פתח בפני את האופי שלו, האמיתי, מאחורי המסכה הזאת של ה"ילד הרע", הסתתר אדם שגורם לך ברגע הכי עצוב שלך להוציא חיוך, שמחבק אותך ומראה לך כמה הוא אוהב אותך כל שנייה שאתם ביחד, שמקנא כשאת מדברת עם בנים אחרים, שמגן עלייך, שזוכר כל זיכרון איתך. אדם שמבחוץ הוא אדיש וקשוח ומבפנים הוא טוב לב ואדיב.
אני עוקבת אחרי האורות הקטנים. ברגע אחד, ריח מוכר שמתנשב ברוח שעוטפת אותך בצמרמורות.
הוא לקח אותך לגן שעשועים הסמוך לביתו, זה היה יום סתווי, רוח נשבה, ישבנו על הנדנדות ודיברנו, 3 מילים מצמררות ועיניים שנצלבות, סומק בלחיים; "אני אוהב אותך". רוח בניחוחות של גשם ודשה רטוב.

מולי, מוקף באלפי אורות קטנטנים, דופק כמו בנשיקה הראשונה, באדום בוהק, עומד מולי, מתפאר ביופיו, הלב. ליבו של האחד שכבש את ליבי, כל פינה אני כבר מכירה, הלב שלך הוא אתה.