הדרדסית שלי

את מקריאה לה נרניה בפעם הראשונה, הגרון שלך מתייבש, הראש שלך מסתובב והיידים שלך נרדמות כי אין לך אוויר, אבל את ממשיכה.
את מתמכרת לצחוק המתגלגל שלה, לאיימה, לתדהמה ולהערות הקטנות.
'מה זה רחת-לקום?'
את מדגדגת את כפות רגליה, עוטפת אותה בין ידייך ומדביקה לה נשיקות פרפר על המצח.
אתן שותות קולה, אוכלות במבה שמתמוססת בפה ומשחקות משחק זיכרון, היא מוחא כפיים כל פעם שיש לך זוג. ואת מוחא כפיים כל פעם שיש לה.
היא רוצה להיות ספרית וגננת (של פרחים) כשתגדל, מה את רוצה?
את מחייכת, אומרת שאת כבר גדולה כלכך. והיא מתארת לך איך המספרה הענקית שלה שבתוך הגינה הענקית שלה תיראה: 'עם גדרות כאלה עם תלתלים כאלה בקצוות'
'סילסולים? כמו זה?' את שואלת
'כן'
'את יודעת שקוראים לזה בארוקי? סגנון בארוקי' ואת מסבירה לה ורואה אותה רואה אותך בעניים ענקיות.
'באאוקי' היא מנסה
'בארוקי' את מחייכת
'בארוקי' היא אומרת ומוסיפה בסיפוק 'זה מילה של גדולים'.
את נותנת לה חביתה וטוסט ושוקו. ואתן עוד מדברות הרבה, ובעצם זה רק היא: מקשקשת, מפטפטת ושרה, אבל לך לא אכפת.
את מלבישה אותה בפיג'מה של דרדסית, השיער הזהוב שלה נפרש על הכרית כמו מניפה והעניים שלה נוצצת ונסגרות, עם עפפיים סגלגלות כמו עלי כותרת. את נושקת להן ולה.
לוחשת לילה טוב ושומעת אותה חולמת.
את סוגרת את הדלת מאחוריך בשקט, את הכי מאוהבת שבעולם.