הגשם שבקיץ שלי

כמעט הפלתי את אחד המגשים שהיו בידי על לקוחה מבוגרת בניסיון לחצות את המסעדה ולהגיע אל התפח כמה שיותר מהר. "מה אתה עושה כאן?" סיננתי לעבר טום שהגעתי אליו . לפני מספר דקות קצרות טום נכנס אל בית הקפה שבו אני עובדת, הוא נראה כרגיל – חולצת טי עם ג'קט עור שעליה היו תלויים משקפי השמש שלו. מכנס ג'ינס כהה ונעלי האלגנט הידועות שלו. השיער שלו היה מסודר בקפידה ואילו פניו היו בעלות זיפים קצרצרים שנתנו לו מראה "מרושל" שדיי החמיא לו בעיניי.
"באתי לדבר" טום ענה בביטחון שאופייני לו. נשכתי את שפתי, אסור לך ליפול לזה פקדתי על עצמי – "אני לא יכולה" אמרתי.
התחלתי ללכת לכיוון הדלפק בתקווה שטום יוותר ויחזור לשגרת חיו. הנחתי לרגע את המגשים ותוך שניה ידו של טום לפתה את ידי והוא סובב אותי אליו, "ריי, בבקשה, אני צריך את זה." העיניים שלו ריצדו לרגע, יכולתי להבחין בהבזק הטהור והמתחנן שלו.
לא יכולתי להיכנע לרצונות שלי, למרות כל מה שקרה – פשוט לא יכולתי לסרב לו.
אמרתי לטום שיחכה לי בחניון ויפגוש אותי שם עוד עשר דקות. בזמן הזה הלכתי להדפיס כרטיס, השארתי פתק קצרצר לאחראית המשמרת שבו אני אומרת שאני מצטערת ושעניין דחוף צץ. נעצתי את הסיכה ללוח השעם בתקווה שלא אחטוף על זה בעתיד. בהליכה מהירה הלכתי לחדרי השירותים על מנת להחליף את מדי המלצרות שלי. ביציאה הסתכלתי על עצמי במראה, פיזרתי את שערי לאחר ניסיונות כושלים לאסוף אותו בפקעת מסודרת. במבט מעמיק הבחנתי בשקיות שהיו מתחת לעיניי. תהיתי אם זה בגלל עייפות שנבעה מחוסר שינה, או חוסר שינה שנבע מעייפות מחיי היום-יום שלי. מניחה שאת התשובה הזו לעולם לא אקבל.
בדרך לחניון המחשבות שלי התחילו לגעוש, אלפי סימני שאלה שהיו נואשים להיפתר התחילו לשוטט ולזרום במוחי כמו לבה רותחת – משתלטים על החשיבה שלי, מחממים את האזור ולאט לאט מתקשים ונשארים שם לנצח.
לא ידעתי מה טום מתכוון לומר לי, או מה מטרת השיחה הזו – כך שלא יכולתי להכין תשובות מראש.
המעלית לקומת החניון נפתחה, יצאתי ממנה ברגליים מעט רועדות, טום נשען על העמודים שנצבו שם, מחייך חיוך שחשף גומה עמוקה "כבר חשבתי שלא תגיעי" הוא אמר.
"תתפלא, הנה אני" חייכתי חיוך נבוך.
"את רוצה שנלך לאינשהו?" טום הציע.
"אולי לסרט? יש סרטי אימה טובים בלילה, אולי תסיימי את המשמרת ואני אאסוף אותך?" הוא המשיך במהירות.
"מה אימה?" נבהלתי. לא שנרתעתי מן הג'אנר אבל ציפתי שתיהיה לנו שיחה מעמיקה, זאת שייחלתי לה כל הזמן הזה.
"אוי, מי בכלל יסתכל על הסרט" טום סידר את קצוות השיער שנפלו על פניי. חייכתי חיוך קטן, התגעגעתי למשפטים האלו שלו שרמזו הרבה אבל לא כל כך.
"לא, טום – רצית שנדבר נכון. אז בוא פשוט נדבר " ניסתי להישמע כמה שיותר תקיפה, או לפחות עומדת על דעתי. בער בי הרצון לשדר כמה שיותר חוזק על מנת שלא אצטייר כפגיעה בפניו.
"כאן?" הוא ווידא.
"כן, כאן"
התיישבנו על ריצפת החניון, שני אנשים ב21:00 בלילה עם עבר והווה משותף וללא תוכניות לעתיד, מחכים שלאחד מאתינו יהיה את האומץ לדבר.
"ריי, את מתגעגעת למה שהיינו?" הוא שאל ברכות לאחר כמה דקות.
השפלתי את המבט שלי, ניסתי כמה שיותר למנוע קשר עין –"כן, לפעמים. ברגעי מעידה או אחריי יום רע " עניתי.
"למה אף פעם לא הרמת טלפון?" הוא שאל. שתקתי. "ריי, תסתכלי עליי" הוא ביקש. הרמתי את המבט שלי לאט לאט, כאילו אני מפחדת שהוא יישרף ברגע שיראה את העיניים המבריקות שלי – שעומדות על סף דמעות.
"ואתה, מתגעגע אלינו?" החזרתי בשאלה.
"יותר מזה, ריי אני מתגעגע אלייך " יכולתי להבחין שלטום היה קשה לומר את זה, הוא לא מהטיפוסים שישדרו רגשות, וששמעתי את זה פשוט לא האמנתי. הלב שלי – שחשבתי שיהיה קל יותר התאבן ברגע אחד, כאילו כל הרגשות שהודחקו עד עכשיו נכנסו חזרה והם מתגבשים בפנים בשביל לצאת החוצה.
"את מתגעגעת אליי?" טום שאל.
פחדתי מהשאלה הזו, פחדתי מהצהרת רגשות ברורה, מכל דבר שיחשוף אותי.
"כן טום. אתה כמו השמש שבחורף שלי, הגשם שבקיץ שלי . אני מתגעגעת אליך – אתה חסר "
התחלתי.
"אבל? תמיד יש אבל" הוא אמר בקול רועד.
"אבל אתה לא מתאים, אתה לא שייך. והבטחתי לעצמי שאעמוד בכך שיש דברים שאנחנו פשוט צריכים להותיר אותם מאחור כדי שיהיה לנו לאן להתקדם טום" עצמתי את עיניי, הרגשתי מרושעת, כאילו יריתי לו חץ בלב ועקרתי את היסודות כך שלא נשאר לו במה להיאחז.
"אני פשוט, ריי אני מצטער . קשה לי למצוא את המילים אבל – אני מצטער" הוא גמגם.
"גם אני מצטערת" מחיתי דמעה מעיניי.
"על מה יש לך להצטער?" טום שאל.
אבל אני כבר הלכתי משם.