הגשם הראשון של החורף

תמיד כשהוא מגיע, הגשם הראשון של החורף, היא נזכרת: האהבה הישנה שלה זאת שקבורה מתחת דפי היומן של גיל שש עשרה. מתוקה מדבש מששכרת מיין או מבירה מה שהם נהגו לשתות אז..
היא מתענגת על הזיכרון, נושמת אותו ממש. שפתיו המתוקות מטיילות על צווארה. השמש של הים, לשם הם היו הולכים הכי הרבה, נצרבת בעורה. ידיו מטיילות לאורך ירכה. היא כל כך אהבה אותו- אהבה כזאת אי אפשר לתאר במילים. אך בכל זאת היא ניסתה, היא פתחה את היומן והחלה לקרוא:

27/1/1965
היום ריק קיבל את הרישיון שלו, נסענו לים באוטו של אביו. הרדיו ניגן כל הדרך, אך אני לא הקשבתי, הסתכלתי רק על פניו היפות של ריק מרוכזות בנסיעה. אלוהים הוא כל כך יפה!!! אי אפשר לתאר כמה!!

היא הפסיקה לקרוא, דמות פניו של אהובה בצעירותו כמה לתחייה במחשבותיה: פניו המסותתות, סנטרו המחודד ואפו השבור מעט, עניו הירוקות, הצוחקות והניצוץ הקטן שהיה נדלק בהן כאשר הביטה לתוכן, כתפיו הרחבות ששם ורק שם הייתה מוצאת נחמה בחיקו הבטוח.
ביום שהלכו למסיבה ההיא, היא הייתה כל כך מאושרת. הם צעדו יחד בביטחון, הם הקרינו שלווה כזאת. ריק לקח בקבוק בירה הוא שתה אותו בלגימה אחת, היא הייתה רגילה שהוא שותה בירה אחת פה, בירה אחת שם, אבל לא יותר מזה.
היא דברה עם חברותיה הטובות בזמן שריק היה עם חבריו. פתאום היא הרגישה את ידיו סביב מותניה מושכות אותה לריקוד סלואו הוא הצמיד אותה אליו לחזק חזק ולחש שהוא אוהב אותה, אוהב אותה יותר מאשר את עצמו. היא אמרה לו שהיא גם אוהבת אותו ולאחר מכן שאלה אם הוא שיכור הוא צחק צחוק מוזר, עד היום היא זוכרת את הצליל של הצחוק הזה, היום היא יודעת זה היה צחוק של שיכורים, אבל אז היא לא זיהתה, הוא אמר לה שלא והצמיד את שפתיו לקצה ראשה וחזר על זה שהוא אוהב אותה, אוהב אותה יותר מעצמו…
הם יצאו מהסיבה הוא טיפה התנדנד, אבל היא לא שמה לב לזה, הם נכנסו למכונית הוא התניע הסתכל אליה במבט המנצנץ הזה שלו וחזר שוב פעם "אני אוהב אותך, אוהב אותך כל כך, אוהב אותך יותר מעצמי" הוא חיבק אותה חזק חזק אימץ אותה לקרבו הרים את ראשה הסתכל לה בעיניים, נישק אותה נשיקה מנקרת בשפתיים והתניעה הם נסעו. מאותה נסיעה היא רק זוכרת את הצרחה שלה, את הגוף שלו מחפה על הגוף שלה וחושך…
מהלוויה היא זוכרת רק את הגשם, הגשם מהעניים שלה את הגשם מהעניים של אחרים. וגשם מהשמיים- הגשם הראשון של החורף…