הגלגל מסתובב לו

הוא התבייש בי.
"את שמנה", "את מכוערת". ואני בסך הכל רציתי לאהוב.
רצינו ללכת למסיבה באותו יום, יותר נכון הוא רצה ואני ביקשתי להצטרף. יצא ממנו כלכך הרבה אמירות שנאה כלפיי שלרגע חשבתי שהוא כמו כל הילדים בשכבה שלי, שהוא נגדי, שהוא בכלל לא חבר שלי. "ואיך תראי בשמלה? כמו פרה, שחררי" זרק פה ושם את המשפט הזה. "מה אני צריך אותך על הראש חברים שלי גם באים" צעק לאחר שלא הרפתי. "אז?" צחקתי, אולי זה מוזר מעט שצחקתי אבל.. ככה אני מתמודדת עם דברים קשים. "פדיחה!" אמר.
באותו רגע העפתי אותו מהבית שלי. איזה מן חברים אני מוצאת לי, שרוצים רק שנזדיין ולא מעבר. שמרתי על עצמי, שמרתי את עצמי למישהו המיוחד שאוכל להפתח אליו. לא היה לי מעולם חבר חוץ ממנו. תמיד שהוא הלך לחברים ואני ליוויתי אותו, לפחות עשרים מטר מרחק מהם הוא אמר לי שזה בסדר אני יכולה ללכת עכשיו. אף פעם לא חשבתי או העלתי בדעתי שזה בגלל שהוא מתבייש בי. אז מה הוא מצא בי?
עברו שנתיים, נפתחתי כמו פרח לעולם. התחלתי לעשות כושר, לטפל בעצמי. לשים מעט אודם מסקרה ולעיתים מייקאפ. הכרתי חמש חודשים אחרי שנפרדתי מהחבר ההוא מישהו. טוב נו מישהו זה מילה די קטנה כדי לתאר אותו. מצאתי את הבן אדם שיכיל אותי ויקבל אותי גם אם אני מכוערת או שהגוף שלי לא במידה הכי קטנה שיכולה להיות. ו וואלה הוא אפילו הציע יותר משמונה פעמים על ההתחלה שנלך להכיר את החברים שלו, מבלי שהזכרתי בכלל. אחלה גבר.
אתמול הייתי במסיבה שהחבר הקודם שלי היה נוהג ללכת אליה. איפשהו בראשון לציון.
חששתי קצת, פחדתי שהוא יהיה שם ושיקרה מצב לא נעים. חבר שלי אמר לי שהוא יחכה לי ליד הבר ושאני אאלץ להגיע לבד. בכלל מפחיד.
נכנסתי למסיבה, שמלה בצבע כסף זוהרת וצמודה מאוד שכמעט אין מקום למחשבה, נעלי עקב שחורות וגבוהות אבל לא יותר מדי, כדי שלא יקחו את כל תשומת הלב. מייקאפ כמעט ולא, מסקרה ואיילינר באורך המושלם וצלליות מעושנות שאחותי האלופה עשתה לי. אודם אדום וסקסי. וכל השאר תדמיינו אתם.
שטיח אדום חיכה שם, המון בלונים ושתייה, נרות ואנשים שאני לא מכירה. המשכתי ללכת לכיוון הבר "על מה כל המהומה" שאלתי את עצמי. על הבר היו בלונים "האם תתחתני איתי?" ואני צחקתי, "איזה חמוד הוא מציע לה פה נישואים" והסתכלתי על הזוג שבסך הכל שתה בירה, אולי הם בכלל לא היו זוג. "הוא מציע? זה אני לולי", כרע ברך ואמר לי "את הגאווה שלי, תסכימי להתחתן איתי?" הייתי נורא מבולבלת אבל ברור שאסכים, מרימה את ראשי לכיוון הדלת ורואה שם את אותו אחד שזרק אותי והתבייש בי. כפוף, מתבייש בעצמו. היה לו מבט של קנאה, של פספוס. וכן מותר לי להחמיא לעצמי. הוא כלכך רצה אותי באותו רגע אבל לי נותר רק לחייך אליו ולהגיד לו תודה.