האם זו מלחמה אבודה?

האם זו מלחמה אבודה?
אני מסתכל על עיניה החומות, שנראו חלולות.
נו??? תגידי לי. תגידי לי. בבקשה.״ אני מתחנן בפניה.
״אני יודע שאכזבתי אותך, ושאחרי שאיכזבתי אותך יצא לך להסתכל על העותם ולגלות דברים חדשים שלא ראית כשהיינו יחד, אבל אני רוצה לדעת האם ניתקת את עצמך לגמרי מהעבר? ממני? האם יש לי איזשהו סיכוי להחזיר את המצב לקדמותו?״ ניגבתי את הזיעה הקרה שהצטברה על מצחי בייאוש.
הרגשתי את הדמעות מתחילות לזלוג מעיני. לא רציתי שהיא תראה ותחשוב שאני חלש אז מעהרתי למחוק אותן. אבל גם זה לא עזר. עיני דמעו בקצב כל כך מהיר שלא הספקתי למחות את הדמעות.
״אפילו לא לקדמותו.״ מיהרתי להגיד לה.
״אבל שהניצוץ שהיה יחזור. ושאת תחזרי.״ השתהתיי והסתכלתי עליה. היא לא הנידה עפעף.
״אני מצטער. כבר אמרתי לך שאני מצטער. אני מצטער באמת. שלא הייתי שם בשבילך, שלא חיבקתי אותך מספיק, שהייתי עסוק בדברים אחרים.״ התחננתי על ברכי.
״דייי! תפסיקי לשפוט אותי! גם את לא היית בסדר! גם את אשמה. למה את מוותרת עליי? למה את נותנת לי ללכת? למה? לא היינו מאושרים? לא אהבת אותי? למה!!!״ צעקתי והתייפחתי כשאני על ברכי, ליבי דופק במהירות ואני מתנשף.
הסתכלתי עליה שוב, במבט הכי מתחנן שהיה לי. ״רק, תגידי לי. זאת מלחמה אבודה?״ אמרתי לתמונה על הקיר.