האוקיאנוס שלי

היי,
אני כותב לך פה כי,
כי בעצם אין לי את האומץ להגיד לך בפנים.
תביני אני, אני קצת ביישן.
כאילו אני מניח שאת יודעת את זה מפני שכל פעם שאני לידך אני מתנהג קצת מוזר, אומר דברים לא במקום – מוגבל חברתי בקיצור, ככה קוראים לזה.
אז בגלל זה אני כותב לך פה,
כי תכלס אין לי דרך אחרת.
אין לי דרך אחרת להגיד לך שכל יום שאני פוגש בך העיניים שלי בורקות,
שכל יום שאת מחייכת, הלב שלי עושה סלטות באוויר,
שכל יום שאת זורקת לי איזה בוקר טוב, ככה מהלב, אני לא מתרכז בשיעור רק מחשבות עלייך.
את כל העולם שלי… כל העולם שאני צריך לפחות.
לא יותר ולא פחות
את.
פשוטה כזאת.
ובאותה פשטות של שיערך החום המתנפנף,
של לחישת שפתייך הרכות,
של צחוקך המתגלגל,
באותה פשטות שברת לי את הלב.
הרגת אותי.
חצי במכוון וחצי בטעות,
חצי בחיוך וחצי בעצבות,
לקחת לי את כל הטוב שבעולם ורמסת אותו.
הוצאת לי את הלב ודקרת אותו.
את היית האוקיאנוס שלי ואני טבעתי.
אז…
מה שרציתי להגיד לך אבל לא יכולתי בפנים
זה שניצחת,
אני הולך,
ולא אשוב עוד…