האהבה- מה איתה?

החיוך שלך, רחב כזה, קצת לא דופק חשבון למי שמדבר.
והעיניים הצוחקות האלו שלך… שממכרות אותי אליך בכל פעם מחדש.
הזכרונות שחוזרים שוב ושוב בכמה רגעים אחדים פעם אחרי פעם אחרי פעם לא מרפים אבל שוב בכל פעם מחדש מעלים בי חיוך גדול וגורמים ללב שלי להאיץ..
הרוך הזה שמתלווה לקולך במשפטים אחדים והזלזול שמתלווה לקולך במשפטים אחרים כבר גורמים לי לחשוב מי אתה? מה אתה? ואולי בכלל שטעיתי.
הלב שלך שנפתח לפעמים, ואתה מדהים, הכי מדהים שבעולם. ואיך הוא נסגר במקרים אחרים וגורמים לי לשנוא כל חלק בך, כל רגע מאז שאני מכירה אותך.
החיוך הזה שלך, הרך, והאוהב. הקינאה המטומטמת הזו כשאתה שואל עם מי אני מדברת למרות שאנחנו לא זוג, כל כך גורמת לי לרצות אותך קרוב לנצח- אבל אז בשנייה אתה מתהפך והולך. נעלם לי שוב- כאילו לפני רגע לא היינו הכי קרובים בעולם. כאילו בשניות שעוברות, עובר בראשך נצח על כל שנייה שעוברת, ואתה מספיק לעבור כל כך הרבה. ובזמן שאני רק נעמדת ונדהמת ומתאהבת בחיוך שלך…אתה מספיק לשנוא, לחבב, לאהוב, להתנכר. ואז אתה פתאום הולך. ואני עומדת המומה, שואלת את עצמי לאן נעלם החיוך היפה שעד לפני רגע שבה אותי?
ולרגע אני בןכה ושונאת אותך שאתה מתנשא. וברגע הבא אני רוצה אותך לידית אתה מתחלף כמו הרוח.
והחיבוק החזק הזה, וההצעה ההיא לצאת, והאהבה הזו- מה איתה?
אהבה היא כבר מזמן לא רגש אלא רצון, והרצון שלי? זה אתה. אני-רוצה-אותך.
והרגשת הלבד שמתפשטת בכל פעם מחדש ברגע שאני חושבת על זה שאולי אתה לא בעניין כמושאני חושבת, הקור הזה שגורם לכל עצמותי לרעוד חזק- פשוטו כמשמעו. העצב שעולה מהמקום הזה הריק מבפנים והופך לאט לאט לדמעות… הוא לא נעלמת.
אני כבר רוצה אותך לידי.