דמעות.

החזקתי בידך, והבטתי בך עם חיוך גדול וחמים. 'אתה לא לבד' רציתי להגיד אבל המילים לא יצאו. 'העולם יכול להיות חמים' רציתי להגיד, אבל המילים נבלעו ונעלמו. הדמעות שנפלו כגשם מעינך, אותם אני כבר לא יכולה לראות, מרוב הדמעות שממלאות ומערפלות את עיניי. "למה את בוכה?" אתה שואל, אבל המילים לא יוצאות החוצה. הגשם שוטף את שנינו ביחד, והשקט עוטף אותנו. "בבקשה..תחבק אותי" היה הדבר היחיד שיצא ממני, משפט כל כך אנוכי, ההפך ממה שרציתי לומר, אבל אתה פשוט עשית כבקשתי. "לא..זה.." אני מנסה לומר כשהדמעות חנוקות, אבל אתה מניד בראשך לשלילה. "אני יודע" אתה אמרת. דמעות נוספות זלגו באותו גשם, דמעות של שמחה, של הקלה, ושל עצב. ידעתי, שאתה מחר כבר לא תהיה לצידי. העולם הכל כך קר, החזיר לי את מה שהגיע לי, ולקח ממני אותך. הרגשות שמילאו אותי באותו רגע התמלאו ביחד ויצאו כגשם גדול, 'אילו רק המצב היה שונה' המחשבות שלי חשבו ברחמים על עצמי. 'אילו רק אתה היית נשאר' המחשבות שלי בגדו בי, והעולם השאיר אותי לבד בקור, בלעדיך. 'אילו רק' המחשבות ממשיכות לחדור בי סכין, אבל הקול שלך מהדהד בראשי, "את לא לבד" אני שומעת לחישה מהאוויר הבלתי נראה, והדמעות, ממשיכות לזלוג, עם רגשות חדשים.