דממה רועשת

ישבנו כך שנינו, כבר אינספור פעמים, הוא משותק למיטת בית החולים בכותנת הדקה ואני יושב מולו על כיסא עץ ישן. בכל פעם מחדש, מדברים על ידידותנו הנושנה ובכל פעם מחדש דמעות רבות שוטפות את פנינו לאחר השיחה.
הבטתי בפניו החיוורות ובגופו הכחוש ונעצבתי כיוון שזכרתי איך היה נראה לפניי שהסרטן תקף אותו. עתה הוא נראה כמו פרח נבול, נראה כאילו כל הצבע אזל מגופו וכאילו גם שיערו מאובק, חייכתי אליו חיוך קטן והוא ידע שזה הסימן שלו להתחיל לדבר.
"אני הומו" ככה הוא התחיל את השיחה, לא נותן לי לעכל אף לרגע את המילים המשיך לדבר בשצף קצף
"אני יודע על זה כבר כמה שנים, אבל לא יכלתי לספר לך" תהיתי בליבי מדוע,גירדתי בראשי והחנקתי צעקה כשחשבתי…
'אולי הוא מאוהב בי!' ליבי פעם בקצב מסחרר והרגשתי כאילו שקט חונק אותי ואוטם את אוזניי על אף שלא הפסיק לדבר אף לרגע
"אני מאוהב בך" הדבר הזה גרם לכעס בלתי מוסבר להצטבר בי, אחזתי בכיסא בעצבים, פניי האדימו, קמתי מן הכיסא בעצבים, סטרתי ללחיו בזעם ויצאתי מהחדר בכעס.
חציתי את כל בית החולים במהירות וישבתי מחוצה לו, בפינת העישון, ופעם ראשונה בחיי,עישנתי סיגריה.
ינקתי את הסיגריה, לאט, העשן מילא אותי בתחושה מסחררת נפלה בחלקי.
זה הרגיש כה נפלא.
כאשר סיימתי לעשן את הסיגריה קיבלתי שיחת פלאפון.
"שלום… רציתי לבשר לך שידידך אנדי… הוא מת" הפלאפון נפל לי מהיד,התרסק על הרצפה והדמעות כיסו את פרצופי, קברתי את ראשי בידיי ונשכתי את שפתיי בכעס.
'הוא מת, הוא מת' הייתי מסוחרר ורציתי לצנוח אל מותי באותו רגע, אך ידעתי שאני חייב ללכת לראות אותו. רצתי לחדרו וראיתי את גופתו הכחושה,מוטלת על המיטה, לא נעה לא זעה, דופק לא היה לה, נראה כמו גופה, כמו הגופות שהיינו רואים בסרטי הרפואה שכה היו אהובים עליו בילדותנו, לפניי שחלה בסרטן. נעמדתי אותו לצידי רכנתי אליו ו…
חיבקתי אותו חזק לגופי, ואז הבנתי מדוע כה כעסתי עליו,
על כך שלא אמר לי את לפניי כן, על זה שחייו עמדו להסתיים, הוא סיפר לי.
כעסתי כי…
גם אני הרגשתי ככה, ואני שונא אותו כל כך על כך