דייט ראשון
הגענו בערך בהפרש של דקה. ואז פתאום הייתה שתיקה מביכה. למרות שאף פעם לא נפגשנו פנים מול פנים הייתה לי תחושה ששנינו מסתכלים על אותה הנקודה וחושבים על אותה הבעיה.
לפני שבועיים דיברנו לראשונה באתר ההיכרויות ההוא. והיום זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. וכן הוא היה בדיוק כמו בתמונות. נמוך עם שיער קצר, מתולתל, ומדובלל. עיניים שחורות בורקות וחיוך לבן לבן.
אחרי דקה הוא עזב את הבעיה, השפיל את מבטו לרצפה ואחרי כמה שניות הסתכל עליי כאילו מעצם העובדה שהוא לא מסתכל על הבעיה היא לא קיימת.
דיברנו המון בשבועיים האחרונים, כמעט כל יום, וכל פעם כמה שעות. לקח לי המון זמן עד שהרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו ולספר לו את הסוד שלי.
באתר היו תמונות שלי, כן, אבל כמו כל דבר ברשת הם היו משופצרות. קצת פוטושופ, קצת אפקטים, והדבר הכי בולט הם הסתכמו מהכתפיים ומעלה.
לא, לא רצית ישר לחשוף את כיסא גלגלים. אני לא מתביישת כמובן למרות שאני חיה עם זה שנים. אבל רציתי לדבר איתו קודם לראות אם נחמד לנו ביחד ואז להטיל את הפצצה ברגע הנכון.
אחרי שבוע והמון המון שיחות התחלתי לפתח רגשות, מעין אהבה קטנה. מתוקה, ביישנית ומנומסת בגלל שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שלי לא הרשיתי לעצמי לפתח ציפיות. דווקא להפך הייתי כל הזמן במחשבה שזה עומד להיגמר כל רגע.
רק אחרי שהייתי בטוחה שאנחנו מספיק קרובים סיפרתי לו. שיגרתי את הודעת הוואטסאפ בידיעה שזו הפעם האחרונה שאנחנו מדברים והכיף נגמר.
היה לי כבר מספיק ניסיון מר כדי לחשוב שהוא לא ירצה לדבר איתי יותר. ובמקרה הכי טוב אשאל עוד שתי שאלות מנימוס כדי לא לצאת לגמרי דפוק, ואז הוא ישכח ממני לנצח.
אבל להפתעתי זה לא מה קרה. בערך חמש דקות אחרי ששלחתי לו את ההודעה. קיבלתי הודעת תשובה ארוכה ארוכה שלא התייחסה בכלל לנאום הרפואי שכתבתי לו לפני הרגע בהודעה הקודמת. אני עד היום זוכרת את ההודעה הזאת בעל פה כי קראתי אותה בערך ארבע מאות פעמים, כדי להיות בטוחה שהבנתי נכון.
הייתי בטוחה שמרוב התרגשות הראייה שלי מטעה אותי. אולי אני צריכה להחליף מספר במשקפיים. אבל אחרי הרבה הרבה פעמים של קריאה חוזרת התחלתי להפנים את המילים.
"אני חייב להגיד לך שמאוד מאוד כיף לי איתך. אני מרגיש משוחרר כזה כאילו אנחנו מכירים הרבה זמן, למרות שזה רק שבוע. אני יודע שזה נשמע דבילי אבל יש לי עכשיו דה ז"אה וו כאילו הכרנו פעם.
אני מתכוון עוד שבוע בערך לנסוע לאזור אריאל. לבקר איזה חבר שלא ראיתי הרבה זמן. מישהו מהצבא, מהיחידה. מה את אומרת אולי ניפגש אחרי זה?
יש איזה מקום ממש כיפי שאני אוהב לצאת אליו באזור. ויש שם גם פארק נחמד עם הרבה פרחים ונוף יפה. גם אין שם הרבה אנשים. כמעט אף אחד לא מכיר את זה. אני מצפה ממש לתשובה חיובית.
ואם אני מתנהג כמו ילד קטן אז אני ממש מקווה שאת סלחנית כלפי. אני תמיד לא יודע להתנסח נכון מול אישה."
הייתי המומה לגמרי אחרי בערך 3 שעות כתבתי לו הודעת תשובה "תגיד אתה נורמלי?! לא קראת את ההודעה הקודמת שלי?!"
אני יודעת שזה מאוד מפגר מצידי. אבל לא יודעת, זה היה הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לכתוב באותו הזמן…
הוא ענה לי בתשובה קצרה ומוזרה "כן קראתי, כרגע אני רק מצפה לתשובה שלך. אני לא לחוץ מזה ואין שום סיבה שאת תהיי. אם תרצי את יותר ממוזמנת לספר לי על זה עוד שניפגש. למרות שכתבת לי עכשיו מגילה ממש ארוכה אבל אני לא יכול להאשים אותך."
קראתי את זה ולאחר מכן כמעט וכתבתי לו "אתה לא צריך לנסות לשכנע ולשדל אותי אני כבר ממילא משוכנעת!" אבל בסוף מחקתי את זה ממלמלת לעצמי בראש "אל תהיי סתומה! אל תהיי סתומה! אל תפשלי את זה! אל תפשלי לי את זה!"
"כן כן אני מאוד אשמח" כתבתי מהר כאילו מפחדת שהוא לא התחבר יותר לצ'אט לעולם. "רק תשלח לי כתובת, אני אגיע"
ופתאום עכשיו כשהגיע יום הפגישה. אני עומדת שם, או יותר נכון יושבת על הכיסא שלי ובכניסה לפארק הקטן והנטוש הזה. יש גרם מדרגות ארוך צר ומפותל הרגשתי מושפלת, לא רצויה, כל כך רציתי שיהיה לנו דייט נחמד…
האמת שגם קצת כעסתי עליו. הרי אני כתבתי לך מראש שאני נכה, ואתה מביא אותי למקום עם מדרגות?! אבל בעיקר כעסתי על עצמי: למה לא בדקתי את זה מראש? למה סמכתי עליו? למה התחלתי לפתח רגשות? מה אין לי ניסיון? אני הייתי צריכה לדעת! אני צריכה לעצור את זה, עכשיו.
התחלתי לדמיין לעצמי כל מיני סיטואציות גרועות בראש שיכולות לקרות. וידעתי שלאף אחד מהם לא יהיה לי כוח לי להתנגד. אולי הוא ירים אותי על הידיים והכיסא יישאר פה. אולי הוא היכנס פנימה לפארק וישאיר אותי כאן.
אבל שוב טעיתי, היה כמה דקות ארוכות של שתיקה ואז הוא פתח את הפה והתחיל לדבר. הוא דיבר לא אליי אלא לרצפה, הפנים שלו היו אדומות והוא היה שקט ונבוך.
אני מתלבט אם להרים אותך במדרגות, אבל זה לא מגיע לך, זה נראה לי מביש מידי. אני מצטער, מצטער, מצטער, מצטער, שלא חשבתי על זה. באמת, באמת, באמת מצטער, סליחה.
טוב אני חושב שהדבר הכי טוב לעשות זה להזמין לך מונית. הוא הוציא את הטלפון שלו לפני שהספקתי להבין בכלל מה קורה. "אני צריך בבקשה מונית נגישה לכיסא גלגלים רחוב יחזקאל 14 ליד הפארק בכניסה האחורית, כן כן, אני משלם מראש, במזומן לפני שתתחיל הנסיעה, אל תדאג אני לא ממהר. אנחנו נחכה לך כאן. בסדר, אז אנחנו מחכים.
לא הבנתי מה קורה. לא עיכלתי עדיין, והייתי עצובה שזה נגמר. מה? זה הולכת להיות השיחה הכי קצרה שהייתה לי בחיים בדייט. אם אפשר לקרוא לזה באמת שיחה. וזה עוד אמור להיות דייט ראשון… איזה מתסכל!
עד שהמונית הגיעה אנחנו שתקנו. הוא היה עם הראש קבור ברצפה ולא הסתכל עליי. איך ששמע את צפצוף המונית אמר לי, "לאן את צריכה אני אשלם עלייך, לפחות זה" "אני נוסעת מכאן לרמת-גן", אמרתי בשקט "זה רחוק. לא צריך, אני אשלם." "לא, לא אני מתעקש, לאן את נוסעת? "רק בדיקה שגרתית" אמרתי כמעט בלי קול "רחוב בן גוריון"
הוא נתן לי נשיקה על המצח ועזר לי להיכנס למונית, וככה בעצם נגמר הדייט הראשון הכי גרוע ואני מקווה שגם האחרון שיהיה לי בחיים.
תגובות (0)