דור שלם של טפשים

בכל לילה שיר הייתה עוברת על התמונות בחשבון הפייסבוק של מני וכך הייתה מספקת ללבה הקטן את מנת הכאב היומית שלו.

כל לילה הייתה נרדמת עם כרית רטובה, עיניים נפוחות מדמעות ולב מהול בגעגוע.

למרות שניסתה בכל כוחה, לא הצליחה להבין מה השתבש והרס את כל הטוב הזה שהיה בניהם. הכל התחיל כל כך נפלא, הם לא יכלו להיות פרודים ולו לרגע, הכל היו עושים יחד.

הזמן עבר והקשר ביניהם הפך לקשר טלפוני, אך במקום להתקשר, היו שולחים הודעות. במקום להיפגש ולדבר פנים מול פנים, העבירו ביניהם סרטונים ותמונות.
במקום להקדיש שירים אחד לשניה, לשיר, לזייף יחד ולצחוק – הם הוקדשו על איזה 'קיר' אחד בפייסבוק, כזה שאין לו משמעות במציאות.

זה שיגע את שיר, ובצדק, הרי היא נמצאת בקשר עם אדם, בשר ודם, ולא עם ישות וירטואלית. לאיפה הוא נעלם בתוך כל זה? לאן הם, שניהם, נעלמו?

ה'דברים' גרמו לריחוק בין השניים, האמת שזה היה מתבקש וצפוי.
היא לא הייתה יכולה לסבול את זה עוד, היא רק רצתה את האמת אבל הוא לא הצליח לספק לה כזאת, כנראה שבכלל לא ראה אותה.

הגיע היום, דרכיהם נפרדו ובאופן אירוני במיוחד שיר מצאה את עצמה יושבת כל לילה ועוברת על תמונות בחשבון הפייסבוק שלו, מספקת לגעגוע קצת שקט וללב הרבה כאב.

"אולי תחסמי אותו כבר ותפסיקי להכאיב לעצמך כל לילה מחדש?" שאלה אותה אמה. הרי היא זו ששמעה את קול הבכי של בתה שבוקע מחדרה בלילות, לפני השינה, אך כל פעם מחדש שיר הקטנה עם הלב הגדול הסבירה לה שהיא פשוט לא מסוגלת.

מצד אחד, היא כל כך רוצה לדעת מה קורה איתו ולהיות מעורבת בחייו בצורה כלשהי ומצד שני, היא מפוררת לעצמה את הלב כשהיא בוחרת לעשות כך, כל פעם קצת.

בפעם ההיא, כאשר הרגישה שהלב שלה על סף אבדון, היא קיבלה החלטה חד משמעית והמשיכה הלאה. היא חסמה אותו, את האקס הנוראי הזה שלה שפעם עשה לה כל כך טוב.

"חסמתי אותו!" אמרה לאמה באותו היום בחיוך.
שיר לא חסמה אותו מהפייסבוק, הוואטצאפ או הטוויטר. היא חסמה אותו מהלב שלה ובעיקר לא אפשרה לו יותר כניסה אליה למחשבות.

"בשביל מה זה טוב בכלל שיישאר שם?" אמרה, ספק מלאת בטחון ספק מהורהרת, "גם ככה הוא בחר ללכת, או יותר נכון – להיות מנותק. אם זה מה שהוא בחר, אז יאללה – שיהיה עד הסוף." הכריזה בקול שהיה כולו אומץ והחלטיות.

שיר האמינה שאם החסימה אצלה בלב ובראש, שום רשת חברתית מזויפת לא תשבור אותה ואפילו אם יעלה בכל יום תמונה עם בחורה יפהפייה אחרת, זה לא יעשה לה כלום.

"תמונה שלו עם איזו יפיופה חצי עירומה ורמת משכל של רבע אפון לא תזיז בי דבר." כך הייתה אומרת לעצמה בקול רם כדי לצבור ביטחון.
"מה פתאום, הראש שלי לא יתעייף מרוב מחשבות על 'אם נגמר הלילה עם ההיא ואיפה ואיך'. עצם זה שהוא יוסיף כל ערב בחורה אחרת לחברים בפייסבוק ויחזור לקשר עם כל אלה שאי פעם שנאתי או רצו אותו – לא, זה לא יזיז לי."
זה היה הנאום הקבוע של שיר בפני כל החברות, אך היא ידעה שהיא משקרת להן ובעיקר לעצמה.
–

לאחר עוד יום של מלחמה בתחושותיה ובאמת עצמה, שיר נכנסה לבית בסערה, התיישבה על הכורסה ליד אמה והחלה לצעוק תוך כדי שהיא מנופפת את ידיה באוויר: "על מי אני עובדת?! אני רותחת מעצבים! לעזעזל וירטואליות! מה כבר ביקשתי, משהו אמיתי בחיים האלה?!" אמה התבוננה בה כמשתתפת בתסכול.
היא הבינה שהקטנה שלה סך הכל רוצה מישהו שהנוכחות שלה תגרום לו להיות מספיק חכם כדי שיעזוב את הטלפון ה"חכם" שלו.

"מתפתח לנו פה דור נפלא של אנשים טיפשים עם טלפונים חכמים" אמרה בציניות ונאנחה.

"פשטות, פשטות ביקשתי. כנראה עבורו זה היה יותר מדי מורכב." אמרה שיר והניחה את ראשה על הברכיים של אמה.

היא ליטפה את ראשה של שיר, את שערה השחור והארוך וילדתה נרגעה.
"את יודעת," אמרה לה, "פעם גבר אהב להסתכל לאישה עמוק בעיניים, היום הם בורחים להודעות ב'וואטצאפ'. הגענו לנקודה שבה החלפנו פרחים, מסאז'ים ופינוקים באייקונים וסמיילים מחבקים, לכאורה. אני ואבא שלך כל הזמן צוחקים על זה שהדור שלכם הפך ל'רומנטיקנים קרים'.

בשביל מה טובים בכלל כל הצ'אטים האלה? הם מלאים באי הבנות, פירושים שונים לחלוטין של הצד השני ממה שהתכוונו לו באמת, וכל זה רק כי לא שמעו את נימת הקול של אותו אדם. והכי נורא זה שלפעמים התרגום משתבש – מה שנראה כמו ציניות הוא כנות, מה שנראה ככנות נתפס כרשעות".

שיר הביטה בה והצהירה שהגיע הזמן לשנות כיוון.
"מה זאת אומרת? לאיזה כיוון החלטת לשנות?" שאלה אמה בבלבול.
"החלטתי דווקא כן לחסום אותו בפייסבוק, בוואטצאפ ובטוויטר.
לחסום אותו מכל מקום לא-אמיתי שקיים ולשחרר אותו מהלב שלי ומהמחשבות, כי אין דבר שהוא יותר אמיתי ממה שמתחולל בתוכם." אמרה בקול מלא בטחון שהעלים את הרהוריה.

"אני בוחרת לשחרר, לא לחסום, כי אם אכפת לנו מאדם מסוים, לפעמים פשוט צריך לתת לו ללכת לדרכו." אמרה בחיוך ונעמדה על רגליה.

שיר החליטה לשחרר, כדי לקבל
משהו הרבה יותר טוב אחר.
אחד שיוותר על כל הוירטואליות
הזו והזיוף האין סופי,
ההוא שירצה לשבת, לדבר
ולצחוק איתה פנים מול פנים.

אחד שירגיש מחובר אליה יותר מהכל,
ולא יעדיף דור שלם של טיפשים…