דבר המספר

אני כותבת לפעמים. כשעצוב, כששורה עליי המוזה, כשאני חושבת על משהו מצחיק.
הכי קל לכתוב כשאני עצובה או כשקורה משהו שגורם לליבי להתכווץ, איכשהו הכתיבה זורמת יותר והרי ידוע שאמנים יוצרים הכי טוב כשהם בדיכאון או עושים סמים, או משהו כזה. בכל אופן כשהייתי ילדה קראתי הרבה מכל הסוגים, כל הז'אנרים הספרותיים שילדים אוהבים: פנטזיה, בלש, מדע בדיוני, סמדר שיר שהייתה ז'אנר בפניי עצמה וכו'
כשבגרתי הספרים שהכי משכו אותי לקריאה עד סופם, היו ספרים על החיים. ספרים שבהם הגיבורים מגיעים לתובנות על עצמם, על חייהם, לאו דווקא ספרים עם happy ending אבל כאלה שהדמויות עוברות מסע שגורם לשינוי.
"לא ידעתי שהסופר יכול לפנות לקוראים ולספר על עצמו או על חוויות שעבר" חשבתי לעצמי לאחר קריאת ספר של סיפורים קצרים. הקריאה הייתה קולחת, סיפורים מהחיים עם טוויסט ספק מציאותי ספק דמיוני – קצת גרוטסקי. הכותב סיפר על עצמו בפתיחה לסיפור שעמד לספר ועל כך שזהו אינו סיפור בהכרח מיוחד או יוצא דופן ואולי יש אנשים נוספים שחוו חוויות מהסוג שהוא עומד לספר עליהן, אבל בכל מקרה חשוב לו לשתף את הקוראים בכך שחש חובה לכתוב אותו ולפרסמו.
למה אני מספרת לכם את כל ההקדמה הזו? כי נחתה עליי ההשראה, לכתוב סיפור המספר על מסע מעורר מחשבה של הדמות המרכזית, והייתי צריכה למצוא הצדקה לפנות לקוראים שלי לפני שמתחילים.
אנחנו פוגשים בחיינו אנשים רבים, חלקם עוברים על פנינו מבלי להשאיר אחריהם חותם כלל, חלקם משאירים טעם של עוד, יש כאלה שעדיף היה לולא פגשנו אותם מלכתחילה ויש את האנשים המבלבלים, אלו אנשים שחשבתם עליהם משהו אחד וגיליתם שאתם לא ממש יודעים עליהם הרבה או מכירים אותם כלל. אנשים שהייתה להם השפעה גדולה על חייכם ורציתם שגם אתם תהיו משמעותיים בשבילם אבל לא ברור מה הייתם בשבילם אם בכלל. אם אתם האנשים המתמידים (שם קוד לאובססיבים) הם יתקעו לכם בראש לעוד הרבה זמן, בניסיון לפצח את החידה שהם הותירו.
גם אני הכרתי אנשים מסוגים שונים במהלך החיים וגם מהסוג האחרון, המבלבל. על האחרון אני רוצה לספר אבל לא יכולה. לא שאני לא רוצה אבל אני מרגישה חסומה. מרגישה לא לגמרי בטוחה להיחשף בפרטים, זה סיפור מעניין, עם תפניות, רגשות מוסתרים ואולי אסורים, אבל אני פשוט לא מסוגלת. אז החלטתי לקחת את כל עוצמת הרגשות ולהעתיק אותה לסיפור אחר בין שני אנשים שחווים מערכת יחסים מבלבלת ולא ברורה לפחות לצד אחד.
מן הסתם האירועים המסופרים הם פרי דימיוני. יתכן שהם קרו למישהו, מכיוון שאנחנו לא כאלה מקוריים כשמדובר ברגשות ויחסים, לראייה קיימים כל מופעי הסטאנדאפ שמדברים על מערכות יחסים בין אנשים, אשר מובילות לקהל לפרוץ בצחוק בלתי נשלט… על עצמו. הנקודה החשובה היא שהרגשות ובעיקר התסכול הם שלי בלבד…אז הנה זה בא.
מאיה ומיכאל עבדו באותו מקום, שנה שלמה הם אפילו לא היו מודעים זה לקיומה של זו, אולי חלפו במקרה אחד על פני השנייה אבל לא משהו משמעותי מעבר לזה. בכל מקרה לקראת תום השנה שניהם קיבלו את אותה משימה וצוותו לעבוד ביחד. המשימה: פיתוח לומדה אינטראקטיבית בנושאים חברתיים לתלמידי חטיבה ותיכון. החברה שלהם הועסקה על ידי משרד החינוך מפעם לפעם כדי לייצר מוצרים חדשניים עבור ילדי המדינה. החברה עסקה בפיתוח לומדות, ומשחקים חינוכיים בעלי תכנים לימודיים וחברתיים.
מאיה ומיכאל הוצגו זה בפני זו וכך החל מסעם המשותף לעבר אופק חדש, טוב לא אופק ולא עוז אבל בהחלט שת"פ צמוד. מאיה בחורה צעירה ושאפתנית שהצטרפה לחברה בתום לימודי מחשבים ומתמטיקה באוניברסיטה ואילו מיכאל הצטרף לחברה לאחר השירות הצבאי ביחידת מחשבים. מיכאל הצעיר והמבריק סומן כהבטחה הגדולה של החברה, צעיר שעוד יקודם לשורות הנהלתה ואילו מאיה בעלת התושייה והידע הייתה עובדת חרוצה ויצירתית במיוחד. לא נייפה את המציאות העגומה מאיה חשה מעט תסכול שלמרות עבודתה הקשה והיצירתיות הרבה שהיא מביאה לכל מוצר שיוצא מידיה עדיין לא ממש יודעים מי היא ובטח היא אינה ידועה כמו מיכאל שצעיר ממנה בחמש שנים שלמות.
"אני מציע שנבנה קבוצת מיקוד של בני נוער ונבדוק את תחומי העניין שלהם ועד כמה היום יום החברתי והציבורי נוגע בהם" אמר מיכאל.
"זה רעיון מצויין" מאיה הפגינה התלהבות רבה, "אבל אני חושבת שכדאי לחשוב היטב על השאלות וכיצד לנסחן כדי שלא נקבל תשובות בנאליות ולא באמת מייצגות"
"מבין אותך. הם יענו תשובות כמו שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע ולא תשובות אמיתיות" הנהן מיכאל.
"טוב בוא ניגש לעבודה" שילבה מאיה את ידיה וחייכה.
מיכאל שם לב לראשונה שמאיה נאה למדי, לא גבוהה מדי לא רזה מדי, עורה שזוף מעט, שיער חום חלק גולש, גומת חן קטנה בלחי ימין, עיניים בצבע אפור כחול ושפתיים משורטטות להפליא. גם הלבוש שלה מצא חן בעיניו: צבעים נעימים, חצאית בתכלת, חולצה בלבן – קרם (הוא לא ממש ידע להבחין ביניהם) וסנדלים חומות פשוטות.
גם מאיה הייתה בסה"כ מרוצה מהפרטנר שלה לעבודה, מיכאל היה חכם במיוחד, איש שיחה מרתק על אף גילו הצעיר, היו לו דעות מוצקות לגבי נושאים שונים שהיו קשורים בחינוך, חברה ופוליטיקה ובאופן כללי הם "שידרו על אותו גל". גם מראהו המצודד של מיכאל בטח לא הפריע, הוא היה גבוה, בעל גוף אתלטי אבל לא מוצק מדי, פנים נאות והכי חשוב בכל המראה החיצוני הייתה הכריזמה בעלת הנוכחות המאוד ברורה.
מטבע הדברים, כיוון שעבדו יחדיו כל כך הרבה שעות, הם שיתפו זה את זו בחייהם הפרטיים. מאיה הייתה יותר קמצנית בפרטים אך סיפרה למיכאל שהיא מחפשת דירה חדשה להשכרה כיוון שהאיש ממנו שכרה את הדירה תכנן להעלות את שכר הדירה החל מהחודש הבא והיא הייתה מעט לחוצה בכסף. מיכאל אמר שהוא מוכן לעזור לה לחפש דירה ומאיה קיבלה את הצעתו בהתלהבות רבה.
מיכאל מצידו שיתף את מאיה בלבטיו לגבי הקריירה שלו מצד אחד היה שמח להמשיך להתקדם בחברה ולטפס לדרגת מנהל, גם אם זוטר בהתחלה, ובכל זאת אבל מצד שני הוא עדיין לא חווה לימודים באוניברסיטה ותמיד רצה ללמוד חינוך ופסיכולוגיה. לימודים בשלב הזה עלולים לעצור את קידומו ובנוסף הם מצריכים סכום כסף שאין כרגע ברשותו.
מאיה ייעצה לו לשקול היטב את שתי הבחירות בכל זאת קידום בחברה לדרגת מנהל יאפשר לו להרוויח יותר כסף, כסף שיוכל לנצל לטובת הלימודים בהמשך. ומצד שני שלא יוותר לגמרי על תוכניות הלימודים כיוון שתואר יאפשר לו קידום בשלב יותר מאוחר של הקריירה.
מיכאל הרגיש שזו עצה מאוד טובה ושניתנה מכל הלב. הוא הרהר עם עצמו באפשרות שיציע למאיה לצאת ביחד אבל הוא חשב שהכי נכון יהיה לדחות את הצעתו לאחר שיסיימו את הפרויקט ויציגו אותו בפני הנהלת החברה. בכל זאת מתח מיני תורם ליצירה ומפרה אותה ואכזבה רומנטית בשלב הזה עלולה לחסל את עבודתם.
כך חלפו להם עוד מספר שבועות במהלכם עבדו במרץ יחדיו, מיכאל עזר למאיה לחפש דירה ואף להעביר את תכולת דירתה הישנה לדירה החדשה.
קבוצת המיקוד עברה נפלא: 30 הילדים שנבחרו בקפידה, שיתפו פעולה בצורה נפלאה ואף ענו תשובות שנשמעו כנות להפליא.
"הילדים של היום זה לא מה שהיה פעם" אמר מיכאל בסרקסזם, "אבל זה מדהים אותי כל פעם מחדש עד כמה הם יודעים מה קורה ועד כמה הם מגובשים"
"ילדים תמיד מחזיקים בדעות קיצוניות לכאן ולכאן, החיים נראים להם בשחור ולבן, אין אמצע, אין גוונים, וזה טוב מבחינת העבודה שלנו כי זה מחדד את התשובות שלהם ומאפשר לנו לייצר מוצר טוב יותר, אבל מבחינתם ההתנגשות עם החיים האמיתיים בעתיד תהייה כואבת. ככה זה תמיד"
"אל תהרסי שמחות" אמר מיכאל, "הם תמימים במידה, כפי שהם צריכים להיות".
"אני לא יודעת אם הם תמימים, פעם זה אולי היה נכון. אני חושבת שהם פשוט מאוד אגוצנטריים ומרגישים שהכל סובב סביבם ולכן הם לא מוכנים לקבל את האמצע its my way or the highway זאת המנטרה השולטת"
בדרכו הביתה בסוף אותו היום, חשב מיכאל על מאיה, על יופיה על כמה שהיא חכמה ושאפתנית ועם הרגליים נטועות היטב בקרקע. כמה כיף לו לדבר אתה ולהיות במחיצתה. אבל, הוא לא יודע מה היא מרגישה. מצד אחד היא נראית יותר משמחה לעבוד אתו והיא גם שיתפה אותו בעובדה שיש לה בעיה עם הדירה ובכל זאת התחושה שלו הייתה שהיא נותרת מרוחקת לא משתפת לגמרי במחשבות, שאיפות לעתיד ובאירועים מתוך חייה. ובכלל האם היא חשה כמוהו האם היא רואה בו בן זוג פוטנציאלי או רק שותף טוב לעבודה?
בשכבו במיטה, דמיין כיצד היא שוכבת לצידו בתום מעשה האהבה ואז הם נרדמים מחובקים, האם משהו מזה באמת יקרה?
יום ההגשה הלך והתקרב, ההתרגשות וחדוות היצירה היו בשיאן, הם חילקו ביניהם את אופן הצגת הפרויקט: מיכאל יפתח את הצגתו ומאיה תמשיך. מאיה הייתה לחוצה במיוחד ונדמה היה לו שהיא הולכת לעבור התמוטטות עצבים לקראת אירוע השיא שלהם. הוא ניסה להרגיע אותה אבל לשווא היא הייתה פקעת עצבים.
בבוקר ההגשה, מיכאל דאג להגיע מוקדם יותר לעבודה כדי להעלות את המצגת על המחשב ולהכין את הכרטיסיות למנהלים. הוא ידע שמנהלי המחלקה שלו ושל מאיה יהיו נוכחים וגם ששני המנהלים בכירים דורון ותומר יגיעו. דורון המבוגר מבין השניים ותומר המנהל הצעיר והחתיך של החברה. את תומר מיכאל הכיר מאירועים שונים שהחברה ארגנה לעובדיה. הוא היה מבוגר ממנו בעשר שנים, סיים לימודים באוניברסיטה בארץ ונסע ללימודי המשך באוניברסיטה יוקרתית בחו"ל. כאשר חזר לארץ התגלגל לעבוד בחברה ומכיוון שהיה שאפתן במיוחד, חרוץ ומקושר היטב הפך למנהל בכיר תוך פחות משנה. כמובן שכל הבנות בחברה קראו לו הדוגמן כיוון שהיה נאה ותמיד היה לבוש באופן מוקפד ביותר- חליפות, עניבות, שעון יקר ותיק מפונפן.
מאיה הגיעה כמה דקות לפני תחילת הפגישה לבושה בחליפה מחויטת שחורה נעלי עקב ומראה שנועד להרוג. מזל שהלסת של מיכאל לא נשמטה לרצפה אחרת לא היה מצליח לאסוף אותה בזמן להרצאה שהיה אמור לתת.
כל אחד מן המשתתפים תפס את מקומו ומיכאל החל בהצגה. בסה"כ הוא היה מצוין אולם כשמאיה החלה את חלקה היה ברור שיש כאן מנצחת בנוקאאוט מבחינת יכולת ההצגה. מיכאל מאוד שמח על האופן שבו הציגה את חלקה אולם חשב שזה מאוד משונה כיוון שהרושם שיצרה אצלו היה של מישהי הנזקקת נואשות לעזרה. מאיה של הבוקר לא הייתה זקוקה לשום עזרה.
בתום ההצגה, דורון ותומר פנו אל מאיה ומיכאל והודו להם על הרעיון הנפלא ועל המוצר המצוין שיצרו. הם אמרו שהם מקווים שירקום אור וגידים במהרה וישווק לבתי הספר.
מאיה ומיכאל חייכו אחד לשנייה, חיוך של ניצחון.
"אני מבין שאתם שניכם מעוניינים להתקדם למשרת מנהל זוטר" אמר לפתע תומר.
"כן" אמרו מאיה ומיכאל יחדיו.
"טוב, שניכם הייתם מצוינים, אבל יש לנו רק משרה אחת. אני מניח שזה ברור שאנחנו ניתן את המשרה לאדם המתאים ביותר ובעל הניסיון הרב ביותר. מאיה לך כבר יש תואר ראשון ולכן אנחנו חושבים שאת המועמדת הראויה"
"תודה רבה על ההזדמנות שאתם נותנים לי" לחצה מאיה את ידו של תומר וחייכה בביישנות.
כולם עזבו את החדר ורק מאיה ומיכאל נותרו בו.
"וואו" אמר מיכאל ותחושת ההחמצה ניכרה בו היטב.
"היית מאמינה? ולחשוב שאתמול בקושי יכולת לעמוד על הרגליים" אמר.
" כן, זה מפתיע ביותר, לא חשבתי שכך יתגלגלו הדברים. אבל אני תמיד כזו. נלחצת מאוד לפניי וברגע האמת מפתיעה" מאיה חייכה במבוכה.
"מיכאל היה לי העונג לעבוד אתך בחודשים האחרונים. אני לא חושבת שהייתי יכולה לבקש לעצמי שותף טוב יותר. אני מקווה שהאנשים הבאים שאעבוד אתם יהיו כמוך" מאיה חיבקה את מיכאל חיבוק קצר ויצאה מן החדר מבלי לאפשר לו לומר דבר נוסף.
מיכאל עמד בקצה השולחן, בוהה בחלל שמאיה הותירה אחריה למשך מספר שניות.
הוא לקח אוויר, יצא מהחדר והלך הביתה, נכנס למקלחת, התקלח, התקשר לשניים מחבריו הטובים ויצא לבלות אתם, דבר שלא עשה כל אותם חודשים שעבד בצמוד עם מאיה על הפרויקט המשותף.
במהלך השבועות הקרובים נודע למיכאל שמאיה אכן קודמה לתפקיד מנהלת זוטרה ושהיא עושה חייל בתפקידה החדש, לא שהיה לו ספק שכך יהיה. בנוסף השמועה רמזה על רומן בינה ובין תומר.
כחודשיים לאחר סיום הפרויקט שלו ושל מאיה נרשם מיכאל ללימודים באוניברסיטה כפי שרצה והחל ללמוד. לעתים היה תוהה בינו לבין עצמו מה היה קורה לו היה משתף את מאיה ברחשי ליבו, לו היה מציע לה הצעה רומנטית קודם לכן או לו היה פועל על פי צו ליבו.
מיכאל, לא ידע לומר בוודאות, האם היה לו סיכוי כלשהו מבחינתה ואולי כל מה שהיה בשבילה זה סוס לרכב אל עבר הניצחון. יש אנשים כאלה שמטעים אותך בכוונותיהם. מיכאל הוא לא אדם טיפש ובכל זאת כשרב הנסתר על הגלוי כמו במקרה של מאיה, מיכאל חשב לעצמו לא הייתה לי אפשרות לזהות את הדפוס או אולי התרמית.
המחצית עמדה להסתיים, מיכאל עמד בתור למכונת הצילום כדי לצלם את מחברתו של אחד מחבריו ללימודים. אחריו עמדה סטודנטית שחיכתה לתורה.
"אתה לומד פסיכולוגיה נכון?" שאלה הסטודנטית.
"כן, וחינוך. תכנית דו חוגית" ענה מיכאל.
"אני לומדת פסיכולוגיה וביולוגיה. דו חוגי גם כן" ענתה הסטודנטית.
"את גם לומדת בקורס מבוא לשיטות מחקר?" שאל מיכאל
"כן" ענתה
"רוצה ללמוד ביחד?" לא התבייש לשאול מיכאל.
"בשמחה" ענתה הסטודנטית
"אתה יכול לבוא אליי הביתה. אני אמנם גרה עם ההורים אבל זה הכי טוב כי זה חוסך לי כסף רב" אמרה, והוסיפה "אגב קראים לי תמי".
היי תמי. לי קוראים מיכאל" אמר וחייך מיכאל.
הם סיימו לצלם את המחברות ופנו ללכת ביחד, הם דיברו צחקו והחליפו מספרי טלפון.
"אני מקווה שאתה אוהב כלבים וילדים, כי יש אצל ההורים שלי בלגן שלם" אמרה תמי.
"אני מאוד אוהב אותם וגם אנשים מבוגרים אם כי בדר"כ הם מאוד מפתיעים אותי " אמר מיכאל
"גם אותי" אמרה תמי "לא משנה כמה פעמים אני אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה שזה קורה, תמיד מגיעה הפעם הבאה. אני כזאת תמימה".
"אל תשתני" אמר מיכאל ברצינות וחשב לעצמו : תישארי כמו שאת ואל תשתני כמוני.
הם נכנסו לתוך חדר ההרצאות.