דאילוג ללא שם…
בן:
אני יודע כמה שזה כואב,
אבל כולם משתנים בסוף..
בסוף כולם עושים טעיות,
איך אני עכשיו יגיד לך את מה שאני חושב?
בן:
אני פשוט פחדתי ממה שתגידי,
מאיך תגיבי,
אולי זה יפגע בך?
הלוואי שתחייכי,
עוד קצת..
ותביני שאני אוהב אותך..
בת:
איך אני יכולה למחוק את הזיכרונות האלו?
הלב שלי נשבר בגללך!
בן:
איך אני יאמר שאני אומר סליחה??
בת:
אבל אני לא יכולה יותר,
בן:
אני יעשה הכול שנהיה ביחד!!
אני פשוט פחדתי ממה שתגידי,
מאיך תגיבי,
אולי זה יפגע בך?
הלוואי שתחייכי,
עוד קצת..
ותביני שאני אוהב אותך..
תגובות (2)
=•]
חמוד.
זה קורה הרבה, שאנשים אחרים לא יודעים מה תהיה התגובה אז הם פוחדים ממנה.
מה שגורם לכך שפשוט לא אומרים דבר. (זה ככה אצלי ואצל אמא שלי, אני לא יודעת אם לספר לה מה עובר עלי בגלל שאני לא יודעת איך היא תגיב אפילו שהיא עובדת סוציאלית אז היא שמעה דברים יותר קשים)
אהבתי את הדרך בה כתבת את זה, לדעתי זה בסיס מצוין אם אתה רוצה להרחיב ולכתוב על זה סיפור מלא :) אבל גם ככה זה יפה, הכתיבה והרעיון, יש פעמים כאלו כשהדברים יוצאים אחרת ממה שמתכוונים… תיארת את הסיטואציה ממש יפה :)