גשם

בדיוק התחיל לרדת גשם. וכל כך קר. קור כזה שמקפיא לך את האצבעות של הרגלים בתוך הנעליים. המסעדה ריקה. כמו כמעט תמיד. וחשוכה. וזה עוד לפני החושך הגדול. בפינה ליד החלון אני נאלצת להעמיד את הדלי הכתום של הספונג'ה כדי שיקלוט את טיפות המים שנוזלות מהגג.

ברדיו בדיוק מתחילים להשמיע את purple rain והשדרן אומר שזה לכבוד הגשם. כל כך נדוש.

בדיוק כשפרינס מתחיל לשיר "I never meant to cause you any sorrow" אתה נכנס. גורר את הילדה הקטנה והמעצבנת שלך לתוך המסעדה. מהנהן לעברי עם הראש. מוליך אותה לשולחן הפינתי שקרוב לחלון, זה שמאחוריו מסתתר הדלי הכתום. כשאתם מתישבים, כסאות הפורמייקה חורקים לי בתוך הראש, ומפת השעוונית שעל השולחן נופלת וכל הפרחים שמצויירים עליה מתפזרים על הריצפה.

שונאת. שונאת. שונאת. שאתה עושה לי את זה. מה אתה עושה פה בכלל? למה באת? בשביל לעצבן? בשביל להוציא לי את העיניים עם הילדה הקטנה והמעצבנת שלך שהיא רק שלך?

I never meant to cause you any pain""

פרינס עונה לי במקומך ואני יודעת שהוא משקר. ברור שאתה רוצה. מה היה רע לך לשבת בבית החם והנעים שלך עם האישה הפריג'ידית שלך והכלים הנאים שלך והילדים הנאים שלך ולאכול לארוחת ערב סלט קינואה עם עדשים ורימונים או השד יודע מה האישת ספגטי מחיטה מלאה שלך מגישה לכם לארוחת ערב ואח"כ לגרור את הילדה שלך לאיזה טיול דמיוני ולבוא לכאן לטחון נקניקיות שמנמנות ומגעילות ועל הדרך לטחון לי את הלב לאבקה דקה דקה.

כשאני מתקרבת אליכם אני מנסה ללכת זקופה. אתה סורק אותי כמו מכונת רנטגן עם העיניים הגדולות שלך. אין שום זכר לקור המקפיא ששרר כאן מקודם. החלל הקטן של המסעדה לוהט ודחוס כמו סאונה שוודית יבשה והאויר לא זז. "כן, מה תרצו לאכול?" אני שואלת.

אני לא אוכלת נקניקיות" הילדה הקטנה והמעצבנת מסבירה לי בקול מתנשא. "נקניקיות הן הפח זבל של הקצב. היא אומרת. ספק לי ספק לו. את כל השאריות המגעילות של הבשר שאף אחד לא רוצה זורקים לשם. וגם חלקים של ציפורניים ונוצות וכרבולת של התרנגולת. וחוץ מזה בשר מעובד עושה סרטן. אמא שלי טבעונית. וגם אני. יש לכם סלט?" "כן, יש סלט" אני עונה בשקט. ומה בשבילך?"

I only want to see you
Laughing in the purple rain

פרינס שוב עונה לי במקומך ואתה רק מביט בי ואומר: "את יודעת מה בשבילי מותק".

אני לא סובלת שאתה קורא לי מותק. כשאני פונה חזרה למטבח בדיוק מתחלף השיר ואני שומעת את אנני לנוקס שרה לי:

Here comes the rain again"
Falling on my head like a memory
"Falling on my head like a new emotion

אין לי כוח לעוד גלצניק דפוק שקם בבוקר עם רעיון מקורי וחדשני שכזה לעשות תוכנית מיוחדת עם שירים על גשם אני חושבת לעצמי, ומוציאה מהמקרר את הירקות של הסלט שבבוקר עוד נראו למישהו חדשניים ומקוריים אבל עכשיו הם נראים עלובים ממש כמוני. הגשם בדיוק הופך למבול רעשני ואני כמעט מפספסת את הצפצוף של ההודעה הנכנסת. אני יודעת שזה אתה ומחליטה לא להסתכל. אבל בדיוק כמו שקורה עם שאר ההחלטות שאני מקבלת אני מיד מסתכלת.

אתה כותב לי:

"גשם חזק, קשה לי לראות
אפילו שעיני פקוחות
נוסע הלילה
לבד לצפון
כי בא לי לברוח" (י. סובול)

ואני עונה לך בלי לחשוב אפילו :

"גשם, בעיתו, כמה עצב בא איתו" (ר. נבון שכתבה תלמה אליגון)

אני מניחה את הטלפון ולוקחת את הצלחת עם הנקניקיות השמנמנות שלך שמחכות לי על הדלפק. בדרך אני שומעת את הצפצוף של הטלפון שלך עם ההודעה הנכנסת. עכשיו הילדה הקטנה והמעצבנת שלך סורקת אותי עם העיניים הכחולות והמעצבנות שלה. אני מיישרת את החצאית אפילו שאני ממש לא מתכוונת ושואלת את עצמי אם היא מבינה שמשהו לא תקין קורה כאן, ומה פתאום אבא שלה לוקח אותה למסעדת נקניקיות עלובה באמצע יפו, ומה בדיוק הוא אמר לאמא שלה. אבל היא רק אומרת: "אפשר מים בבקשה?" בנימוס מעצבן עוד יותר, ואני עונה לה: "בטח מותק", עם דגש על המותק, ובא לי להוציא לה את העיניים הכחולות והמעצבנות שלה מהמקום.

אני חוזרת למטבח להביא את הסלט והמים, ומדמיינת איך זה היה מרגיש לברוח בלילה לבד לצפון, ובא לי לצרוח.

פתאום אני מרגישה אותך מאחורי. קודם את הנוכחות שלך, ואחר כך גם את היד שלך שעוטפת אותי ונכנסת לי מקדימה מתחת לחצאית ומתחת לגרביונים ומתחת לתחתונים. בדיוק שניה אחרי שאתה מוצא את הנקודה הלחה שכאילו מחכה רק לך, אני מסתובבת והודפת אותך בנחישות. מסוחררת מהחום ומהריח שלך שמתערבב עם הריח של הנקניקיות. "תעוף מהמטבח" אני מסננת. "וממני. ובדרך תיקח את הסלט המחורבן של הבת שלך כי אני תכף מעיפה לך אותו לתוך הפרצוף". "איך אני אוהב שאת מתעצבנת" אתה לוחש לי ויוצא באדישות מהמטבח, בלי הסלט.

אני מסתכלת לראות אם הילדה קלטה משהו מכל הסצנת סרט כחול שלא מתפתח לשום מקום אבל היא מהופנטת לדלי הכתום שמתמלא לאיטו. תיק. תיק. תיק. תיק. הטיפות מתקתקות בקצב אחיד ועוכר שלווה לתוך הדלי ואני מנסה להגיד להן שהן צריכות לעשות רעש של טיף-טיף-טף. טיף-טיף-טף. כי ככה אמא שלי שרה לי כשירד גשם והייתי בגיל של הילדה המעצבנת. אבל הן לא מקשיבות לי וממשיכות לתקתק.

"יאללה" אתה אומר לה. "הולכים. השירות פה חרא. וגם האוכל. אמא תכין לך סלט בבית". אתה משאיר שטר של מאה שקל על השולחן. הרבה יותר ממה שהנקניקיות והסלט ואפילו המים שעוד לא הגשתי עולים, ותחושת העליבות שחשבתי שכבר הגיעה לשיאה שוברת בי שיאים חדשים.

אתה שוב גורר את הילדה, הפעם החוצה, מקפיד שהיא תלבש היטב את המעיל ואת הכובע, ופותח לה את המטריה כדי שלא תרטב. ברקע אני שומעת שהגלצניק עשה עוד קישור הזוי ומשדר את:

It's raining men, Hallelujah, it's raining men ""

שניה לפני שאתם יוצאים אתה נעצר ומקליד משהו בטלפון שלך. אני יודעת שזה בשבילי.

אני חוטפת על הטלפון שלי וקוראת את ההודעה:

"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא
והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח" (נ. אלתרמן)