גם החיים הם תקופה שחולפת

אור חיים ואושר הכירו דרך חבר משותף ביום שבת.
אושר הייתה אישה יפיפייה, היה לה יופי מהסוג הסקסי ביותר, שיער חום -אדמדם מתולתל שהבליט את עיניה החדות בצבע ירוק עז, משדרות ביטחון ואופי חזק.
אור חיים היה הגבר האידיאלי לרבות, ג'נטלמן, רגיש, מחושב אבל כשזה נוגע לאלה שהוא אוהב היד קלה על הכיס. בעל לב בנוי מלבנים של זהב הפתוח לכולם.
הוא לא היה מהגברים היפים ביותר אך העריך עצמו שווה לכולם.
כרבים, אור חיים נדלק על ההופעה המשגעת של אושר, מהשפתיים הדקות המנצנצות מגלוס ורוד שזרקו מילים חריפות עטופות במשחק חיוכים מפיל.
מעבר לאש שהיא הצליחה להצית בגופו, עמוק מבפנים הוא ידע שאיתה הוא יקים בית.
כך היה, חלפו חודשיים של קשר שהספיקו לאושר להבין שהוא הגבר שלה והם ערכו חתונה צנועה בעיר.
נולדה להם בתם הבכורה, שהפכה אותם להורים בפעם הראשונה.
אור חיים לא היה מיומן בהחלפת טיטולים וגם לא בעל תארים ועבודה מפארת, אך הכוח המנטלי שלו דחף את הקשיים, הניב מהם תגמול וכך חי את חייו עם אשתו ובתו היקרות לו יותר מכל.
אושר לא הייתה בחורה קלה, שדרשה הרבה בדים מעוצבים ופלסטיקים יקרים- אור חיים אף פעם לא הצליח לסרב לה, הוא אהב אותה ונתן, נתן כמו שלא קיבל בחיים.
אושר לא הייתה אישה עצלנית, על אף היותה מפונקת היא הייתה לביאה לוחמת, שתאבד שיניים ולא את ידיה בשביל שתהיה מסוגלת לפרנס את ילדיה.

השנים חלפו, התקופות הטובות כמעט ונשכחו כשהגיעו הזמנים הקשים, הפירות הרקובים שהגיעו מרגעים חסרי מחשבה נכונה בעיקר של אושר בנוגע לכלכלה וכסף הכו את טעמם המר בחייהם- מינוסים בבנק, חובות, הלוואות של עשרות אלפי שקלים וילד נוסף שהגיח לעולם בהפתעה .
עיניהם של הזוג התחילו להיות עיוורות לתהפוכות של החיים, הדבר היחיד שנשאר היא האהבה שפועמת בלב רגיש חשוף למציאות חומרית חסרת כל טיפה של תמימות, אותה מציאות שהובילה את העבר המתוק לכאב חרטה בלתי מרחם ורחוק. התשוקה שבערה ביניהם כבר נכבתה ממזמן תחת החובות הכבדים והטיפול בילדים, בין התיזוזים אחר העבודה והראש שגם בלילה לא נתן שקט.
האהבה מזמן לא העניקה ליטופים לחיי הזוג.
אבל למרות הכל אור חיים הודה על מצבו ולא התלונן על דבר.
הוא נהג לומר לאשתו ששפתיה הדקות לא הצליחו לסתום את רגשותיה הכואבים אף פעם.
" כולי בנוי מתקווה, יש בי מוטיבציה מהילדים להביא אותך ואותם למקום הרבה יותר גבוה, אבל חוררו לי את הידיים, הזונות מהבנק. אבל אני מבטיח לך שיהיה בסדר "
היא הייתה נאנחת, שותקת מבחוץ אבל נזעקת מבפנים, בשקט, שהילדים לא ישמעו. אבל בעלה כן שמע – עשרים שנה שהוא למד אותה ונבחן עליה בכל דקה, שנייה.
מספר שנים הם לא חגגו את יום אהבה ויצאו לתעד את החוויה בכסף במסעדה.
בשנים הראשונות לא היה כסף למותרות- הם השקיעו את הזמן בשעות עבודה נוספות, הזניחו את הזוגיות שלהם וזרקו אותה לפינה, כי יש לסגור את החודש .
העתיד של השניים לא היה קשה לניחוש בעיני רבים לפני שהבינו את דברי החברים הקרובים קלטו זאת על עצמם.
ערך הקבלה קיבל את הסכינים שכבר הושחזו מהתסכול .
אושר לא יכלה לקבל את המצב שהגיעה אליו, הטיחה את האשמות על בחירות חייה בבעלה.
" אני לא יכולה כל החיים שלי לעמוד בנקודה אחת, נמאס לי שאתה לא מוביל אותנו לשום מקום!"
חתול שחור עבר ביניהם והותיר את עקבותיו בדרך. המצב הקשה ערער את כל מיתרי הערכים ביניהם, הכבוד שחלקו אחד לשני התלכלך בקללות, זלזול ומרחק עצום.
בלילות אושר עברה לישון עם הילדים ומגע אינטימי ביניהם הפך לאמצעי להבאת ילדים בלבד – מצב שלא רצו כלל.
אהבה של אור חיים לא הספיקה להשאיר אותה לצדו, לא עוד.
הוא לא הצליח למצוא את הדרך אליה,
הוא בעצמו הרגיש את הדם מתנקז מגופו, הפך לגבר ללא שום סמכות שתיתן לו את המעמד הזה שאשתו כל כך דורשת שיעמוד בו.
הוא כבר לא מסוגל לרצות את בקשותיה, הוא לא יכול לעוף מעלה מבלי שהיא תשמש לו כנפיים כאשר הדבר היחיד שהיא עושה זה להזכיר לו על חוסר היכולת שלו לעוף .
" את רוצה ללכת? תלכי, אני לא תופס אותך " הוא אמר לה ברגע אחד של זעם, אבל הלב שלו רעד.
ברגע אחד של אומץ, היא לקחה מזוודה עם החפצים שלה, את הילדים שלה לצידה, והלכה.
עם רגליים כושלות היא החליטה לקפוץ לים, לסמוך סוף כל סוף על מצופי האינטואיציה שלה ולהתקדם בחיים.
אושר גירדה בכל פינה אפשרית כסף לשכר דירה חדשה, לבדה.
"אני מקבלת עזרה מהמדינה, אני עובדת, הבת הגדולה שלי עוזרת לי גם, אני אסתדר. העיקר עכשיו אני אחיה, אצא לחיות כמו כולם !" היא מספרת בראש מורם לאחותה, אבל הלב כבר תפס חלקה מתחת לאדמה.
אושר קיבלה את מבוקשה, גט חתום מבעלה ומאושר על ידי הרבנות, בעזרת דף היא סגרה עשרים שנה של נישואין עם בעלה שאם והיה הדבר תלוי בו, לא היה נותן לזה לקרות.
הוא האמין שזה הדבר הכי מטופש שאי פעם היא עשתה- אך הוא כיבד את רצונה וקיבל את גזר דינו, לחיות בלעדיה.

אור חיים חשב שלא נותר לו דבר להפסיד אך הוא הבין כמה דברים הוא הפסיד ברגע שוויתר.
הוא התחרפן מהשקט ששרר בבית, אפילו היה מוכן לקבל את הצעקות של אושר על ראשו שוב.
הילדים חסרו לו, קול זרם המים שנפתח כמה פעמים ביום, את הרגעים בהם הייתה אושר קוראת לו לדבר איתה אחרי יום עבודה בזמן ששטפה את הסבון מגופה עם הדוש, לאוזן הקשבת שלה כאשר הוא דיבר איתה על עוד טיפוס מחורבן שהרים עליו את האף, והיא עם האופי הפראי שלא שם קצוץ חיזקה אותו.
הוא התגעגע לסופי השבוע, לקידוש עם שני הילדים מסביב עומדים ומחייכים, אליה מוזגת לו את הדג ברוטב אדום, נזכר עד כמה הודה לאלוהים באותם הרגעים שיש לו אישה כמוה. הבזקים של מעשים קטנים שאז לא העריך והבין את הדאגה שעמדה מאחוריהם הופיעו כנגד עיניו, קונה לו בגדים זולים, גרביים ותחתונים, מנדנדת לו לטפח קצת את עצמו .
הוא נזכר בכל אותם הרגעים ובנימה שבה כמעט צעק עליה, " אין לי כסף "
אור חיים דפק את הראש שלו בקיר השמנת שאושר דאגה לצבוע לכבוד פסח בשנה שעברה, בוכה ומתחנן לתקופה " הקשה " שתחזור.

חלפו השנים והבת הגדולה של אור חיים ואושר בחרה את בחיר ליבה והשניים ערכו יחד עם זוג נוסף חתונה כפולה.
בחדר הפרטי עמדו שני גברים מסוקסים לבושים בחליפה אדוקה מפוארת, הכיפות כבר מונחות על ראשם, הלב מוכן לפרוק את אוצר המילים המרגשות שכלותיהם הזהירו על אם ולא יהיו.
אך לפני ששניהם ישברו את הכוס שתכניס אותם בתרועות לפרק החדש בחייהם, הגבר בעל השיער שהפך לשחור אפרפר הניח את ידו על כתפו של הבחור נקי משערות לבנות על ראשו, השריש לו כמה תובנות לפני שהן יצוצו .
" למרות כל הנורמות בעולם אתה תלמד את הבת שלי להיות האישה שיחד איתה תהיו זוג אנשים משוגעים שעושים את ההפך, תיצרו את האידיאל שלכם ושימו זין על השאר. העולם היא מילה כללית מתארת מקום גדול, והאישה שאליה תנשא בעוד כמה דקות היא הנשמה שמחייה אותו, ואותך. עבורה אתה תהיה הנשמה הזו. תבין, עושר אמיתי לא נמדד במספר הדפים עם הריח הממכר שנמצאים בכספת מהברזל, אלה שיוצאים דרך הפה של הכספומט.
העושר האמיתי הוא היכולת להבין את מהות העולם ולחיות אותו דרך הידיים, הרגליים, העיניים, בכל רמ"ח איברך שאלוהים העניק לך בשביל להיות עשיר באמת. גם בימים שתרגיש עני כי אין לך שקל במה לזוז תחבק את המשפחה שלך ואל תעזוב, אף פעם."
החתן של אור חיים קיבל את דבריו בהנהון ובשביל לוודא כי הבין יהיה עליו לקוות שיחייה מספיק זמן בשביל לפקח על הזוג הצעיר.
אחרי שהוריד מטלה אחרונה הוא צועד על הבד הלבן היישר לזרועותיה
של אשתו העתידית, אם כי לרגע ערער במונח אשת איש וצחק
כי אין אישה בעולם שתוכל להיות שייכת לו,
אין אישה בעולם שתישאר אשת איש לאחר גירושין.
הוא בחר לחלוק את חייו עם אותה אחת, מצב שלא מובן מאליו,
קשר שגם הוא כרבים הפסיק אז להעריך אותו כמו בפעם הראשונה.
הוא הבין, בגיל חמישים ושתיים שחייו היו משועבדים מרגע שנשא לאישה
את אהבת חייו, מרגע שפתח את הדלת ל-" חיים האמיתיים "
שאז בגיל עשרים ושבע אמא שלו ציטטה לו שוב ושוב מהספר של העולם.
כולם הכינו אותו לנוקאאוט המבעית של גורל המחייה שמתייקר, שמחייך וניזון מבואה של נשמה חדשה לחיים, אם כי אף אחד לא אמר לו שאי אפשר יהיה לנצח אותו אבל אין זאת אומרת שאתה הוא האחד שיתרסק בצד המובס- אלא אם כן לא תדע להעריך באמת את משקל המאזניים שמשתנה בכל אבן כבדה שתיפול לך בדרך. זאת הטעות שאור חיים ואושר עשו, כמו רבים – שכחו להעריך את החיים הטובים והפשוטים.
שפתייה הדקות כוסו באודם בהיר, נבלעו מעט תחת הקמטים שבעיניו היו יצירה אלוהית.
הן נמתחו לחיוך כאשר שילבה את זרועה בזרועו, עיניים מצועפות בצבע ירוק עז נתלו בשלו, דומיננטיות כמו תמיד, מוכנות לסגור את שק הדמעות ולשחרר רק בשמחות.

" זאת הפעם האחרונה שאני מתחתנת איתך אור חיים"