גורל?

היא הסתכלה עליו בהערצה כשהוא התבדח עם חבריו. הוא עמד במרכז העניינים, בטוח, זקוף, תמיד מוכן להצחיק.
הוא אהב את תשומת הלב.
עיניה הביעו אהבה גלויה, אהבה עורגת, כמעט לכולם חוץ ממנו. היא רצתה להיות לידו כול הזמן, חיפשה אותו תמיד, הראשון שהיתה רצה אליו ברגע שמשהו חשוב היה קורה לה. הוא היה חשוב לה.
יותר מדי חשוב.
היא היתה צופה בו מפלרטט עם בנות אחרות, מקשיבה לו כשהוא סיפר לה עליהן והיתה כואבת. כואבת על עצמה, אבל אף פעם לא נכנעת.
אף פעם לא נכנעת לרגשותיה.
היא היתה יושבת בחדרו לפעמים ומסתכלת עליו כשהוא הקשיב למוזיקה. איך הוא נסחף למילים של השירים ומרגיש אותם.
זה היה מרגיע אותה.
"אל תסתכלי עליי," פעם אמר לה בעיניים עצומות כשהוא שוכב במיטה. "אני מרגיש איך את נועצת בי מבטים".
היא צחקה בקלילות.
היא רצתה להגיד לו "אני אוהבת אותך". אבל לא יכלה.
היא לא היתה אמיצה מספיק. היא לא הצליחה לנצל את הרגע, לא ידעה לקחת סיכונים.
היא אהבה את אזור הנוחות שלה ולא ידעה איך לצאת ממנו.
תעבור שנה, שנתיים, שלוש.
הם יעזבו למכללות ולא יתראו יותר.
היא לא תגיד לו את רגשותיה, והוא לעולם לא יידע את האמת.
הם ישכחו זה מזה והחברות שהיתה ביניהם תתפוגג כלא היתה.
זה לא ישנה שהיא פחדה מדי באותו רגע, פחדה מהתגובה שלו, ממה שיקרה ביניהם עקב רגשותיה.
היא לא רצתה לאבד אותו כחבר.
ולכן,
היא אף פעם לא תדע שהוא גם אהב אותה, אהב את העיניים מלאות הרגש שלה, את העובדה שהיא תמיד הצליחה להרגיע אותו רק בנוכחותה לצידו,
אהב את האוזניים הבולטות שלה, והשיער הקצר הגלי שלא הצליח להסתיר אותן.
אהב את הצחוק המתגלגל שלה, ואיך שהיתה משלבת את רגליה ברגליו כשהם ישבו על האדמה בהפסקות.
הוא רצה אותה, והיא אותו.
אך הם לעולם לא יידעו מזה.
אבל האם זה משנה? האם זה היה משנה משהו?
ההחלטות שלנו מעצבות את חיינו ואת גורלנו בצורה זו או אחרת.
אבל האם האדם בוחר את השביל שאותו הוא עומד לקחת או השביל בוחר את האדם?