בתזמורת

זה התחיל בחדר הקטן ששימש לסקציות* של התזמורת. בחדר החנוק הזה, עם פוסטר של בטהובן על קיר אחד, ותמונה של להקת QUEEN מולו. היה די צפוי ששם הם יתנשקו לראשונה.. הרי שם הם התחילו להכיר זה את זו.

קראו לו איתן. הוא היה בן 17, 17 וחצי ושמונה ימים, אם הייתם שואלים אותו. הוא תמיד רצה להיות מדויק. הוא תמיד ענד שעון, שעון כזה שאפילו מראה את מאיות השנייה. אף אחד לא שאל את איתן מה השעה יותר מפעם אחת, פשוט כי הוא לא הסתפק בלהגיד רק את השעה והדקות, וזה די עיצבן את רוב מי ששאל אותו את זה. אחרים סתם חשבו שהוא מוזר. בנגן המוזיקה שלו היו יצירות של מוצרט, היידן, ורוסיני, אבל גם היו שירים ישנים ולא מוכרים. איתן אהב את המילים שלהם. החיים שלו היו שיגרתיים למדי. קם בשעה קבועה, אוכל בשעה קבועה, ישן בשעה קבועה.. אפילו לצחצוח השיניים היה לו זמן קבוע. אתם חושבים שזה טיפשי או מוזר, הוא חושב שזה נוח. הוא היה די ביישן, ולכן זה היה טבעי שינגן בקונטרבס, כלי גדול שהוא יוכל להתחבא מאחוריו. ההורים שלו? הם בכלל רצו שילמד לנגן בפסנתר. הם לעולם לא יודו שקונטרבס זה כלי מושלם בשבילו, כלי שתואם את הדיוק, הקצב, והידיים הארוכות והחזקות שלו.

ונטלי, היא לא הייתה ממש דומה לו, בלשון המעטה. היא לא הייתה מאורגנת בכלל. החדר שלה היה מבולגן ("אבל היי, לפחות הוא נקי!", היא בטח הייתה אומרת לו קראה שורה זו). תווים היו זרוקים בכל מקום, היו בגדים על השולחן שלה וספרים מתחת לכרית. היא הייתה שכחנית ומפוזרת. היא ניגנה בויולה, וזה הדבר היחיד שהבליט אותה בתזמורת- היא הייתה הויולנית היחידה, וזה תמיד העניק לה סולואים ויחס מיוחד מהמנצחת. האמת שנטלי הייתה מוותרת על היחס הזה. הסיבה היחידה שהיא בחרה בויולה ולא בצ'לו, היא שהמורה לצ'לו גרה רחוק מדי; אבל מהצד נראה שהיא דווקא מרוצה מהבחירה הזו. למרות שהיא התבלטה בתזמורת, אף אחד לא ממש הכיר אותה אישית. בהפסקות היא הייתה מתבודדת ושומעת בלדות רוק באייפוד שלה. היא הייתה שקופה מבחינת האנשים בתזמורת; אם הייתם שואלים אותם אם הם מכירים אותה, הם היו אומרים שכן, אבל הם לא הכירו אותה. לא באמת. הם גם לא ממש ניסו להכיר..
היא תמיד חשבה על עצמה שהיא בסך הכל נערה ביישנית מדי, שקופה מדי, טיפשה מדי. היא לא אהבה את עצמה, אבל היא לא פגעה בעצמה.

באותו היום היא "חגגה" את יום הולדתה ה17, ואיש מהתזמורת לא ידע מזה. היא רצתה לצאת מהמבנה, לרוץ לרחוב ולא להפסיק עד שהיא תגיע למקום חדש עם התחלה חדשה. מקום שבו היא לא תיפגע יותר.
נטלי השתלטה על עצמה רגע לפני שתתחיל לבכות מול כולם, וחזרה לחדר החזרות, לנגן פרק מתוך יצירה של גריג. היצירה הזו הייתה יצירה שהיא אהבה לנגן, וזה רומם את מצב רוחה, אבל היא עדיין הייתה עצובה.

"נטלי, את יכולה לעבוד עם איתן בחדר הסקציות? אני רוצה שתתאמו את הקצב שלכם.", אמרה המנצחת. "בסדר, רינה.", אמרה נטלי והתאמצה שלא לבכות. איתן הוא האדם הכי מדוייק שהיא הכירה. לא מספיק שאף אחד לא ידע שזה יום ההולדת שלה, המנצחת חושבת שהיא לא בקצב, ועוד ביצירה שהיא די אוהבת. פשוט נהדר.

היא לקחה את התווים שלה ואת הויולה, וחיכתה לאיתן בחדר הסקציות. קונטרבס זה כלי כבד, ולכן לקח לאיתן זמן להגיע. באותו הזמן, נטלי כבר לא הצליחה להתאפק, והתחילה לבכות. זה התחיל בדמעה קטנה, וככל שעבר הזמן, הבכי התחזק. באיזשהו שלב, איתן נכנס עם הקונטרבס והתווים שלו.

"נטלי, אין לי הרבה אינטיליגנציה רגשית, אבל נראה לי שאת בוכה.", היא אמרה "אתה צודק", והמשיכה לבכות. היא שנאה את עצמה כל כך על שהיא לא יכלה להתאפק עוד קצת, וזה רק הגביר את הבכי. "קשה לי להאמין שאת בוכה רק כי רינת רמזה שאת לא בקצב. מה קרה?", שאל אותה איתן. עברו כמה דקות (איתן היה אומר שלוש דקות ו42 שניות). ונטלי עוד לא ענתה לו. הוא אמר "אני הולך להביא לך נייר טואלט, וכשאני אחזור את תספרי לי מה קרה. אני רוצה לעזור לך, וגם אם אני לא אשנה כלום, לפחות יהיה לך למי לפרוק.".

איתן לעולם לא יודה בזה, אבל כשנטלי הצטרפה לתזמורת הוא לא יכל להפסיק לחשוב עליה. משהו בעיניים הירוקות והתמימות שלה, ובהליכה הצנועה שלה הרשים אותו.
הוא עדיין חשב מדי פעם עליה, אבל הרבה פחות.

כשחזר עם נייר הטואלט, הוא ראה שנטלי נרגעה והתחילה לנגן. הקצב שלה היה מושלם כשהיא הייתה רגועה מספיק. עדיין זלגה דמעה מעיניה מדי פעם, אבל זה עדיף מהבכי. איתן נתן לה את הנייר, והתיישב מולה.
אחרי שהיא ניגבה את פניה, היא התחילה לנגן את happy birthday to you על הויולה, ואמרה "נחש מה? היום אני כבר בת 17.". לפני שהוא הספיק לומר לה מזל טוב, היא אמרה "אל תטרח לברך אותי. לא אכפת לך, בדיוק כמו לשאר האנשים שבתזמורת ובבית ספר שלי. לא משנה לאן אלך, אני אהיה שקופה ולא ישימו לב אליי. אני סתם מישהי דפוקה שלא שייכת לשום מקום.". העיניים הירוקות שלה התחילו להאדים, והדמעות שכמעט נעלמו חזרו שוב.

"תראי, לא ממש יצא לי להכיר אותך. אני רציתי, באמת שרציתי, אבל אני די חסר ביטחון בקטעים כאלו, וזה שאת תמיד מרוחקת מכולם לא ממש עזר לי.", איתן ענה לה. נטלי צחקה צחוק מריר. "אתה חושב שאני מרוחקת? אתה חושב שיש לי ברירה? אם הייתי מנסה להתקרב, הייתם עושים ממני צחוק. תמיד עושים ממני צחוק. אתה יודע, בכיתה שלי, אם כבר לא מתעלמים ממני, מציקים לי וצוחקים עליי. אני מעדיפה לא לקבל תשומת לב בכלל, מאשר תשומת לב שלילית.", בכתה נטלי.

איתן הבין לליבה של נטלי, אבל קצת כעס עליה. "את חושבת שאני לא מבין אותך?! את חושבת שאת לבד בעולם הזה, שאת היחידה שחווה את זה? אני, אם לא שמת לב לזה, נחשב לאדם הכי מוזר בתזמורת. אולי זה בגלל האובססיה שלי לדיוק, אולי זה כי אני שומע מוזיקה קלאסית מחוץ לתזמורת.. כל הזמן צוחקים עליי בגלל זה, אבל באיזשהו שלב הגעתי למצב שלך והבנתי שאם אני רוצה שמשהו ישתפר, אני צריך להראות לכולם שיש בי עוד צדדים. צדדים טובים יותר. חוץ מזה, איך את יודעת שאף אחד לא שם לב אלייך? כל פעם שאני ועוד אנשים מהתזמורת יושבים ביחד, ומדברים על החזרות, הנושא איכשהו מגיע אלייך וכולם אומרים שהם מעריצים את היכולת שלך לנגן בצורה כזו ששומעים אותך, למרות שאת הויולנית היחידה. את צריכה ביטחון עצמי. את תמיד יכולה לדבר איתי אם.. את יודעת, דברים כאלו קורים.". איתן הצליח להרגיע אותה, ונטלי הייתה בטוחה שהוא ממש מיוחד אם הוא הצליח לגרום לרגשנית כמותה להפסיק לבכות.

איתן שם לב שנטלי שותקת, אבל הוא ראה שהיא כבר לא בוכה אז הוא שמח. הוא חשב לעצמו "אל תגיד לה שיהיה בסדר, אין לצירוף הזה כוח או משמעות במצב הזה. חבק אותה כבר!", אז הוא שאל את נטלי "את רוצה חיבוק?", והיא הנהנה.

ואלוהים, כמה שהיא הייתה צריכה את החיבוק הזה.

*סקציות- חזרות אישיות. קבוצה אחת של כלי נגינה מתאמנת על התפקיד שלה, או שכמה נגנים מכל קבוצה מתאמנים.