בתולין

את לא מבינה מה את עושה לי,
את לא מבינה מה אני מרגיש עכשיו.
מהמבט החטוף הראשון שנעצתי בך,
מהשנייה הראשונה בה בהיתי בעינייך,
כשדייב הציג אותך ואמר שאתם החברים הכי טובים,
חלפו בי אותם רגשות לא מוכרים.
חלפה בי אותה צמרמורת.
אותה צמרמורת משונה.
אותה צמרמורת נעימה.
אותה צמרמורת שליטפה את ליבי ובטני כנוצה.

תמיד הרגשתי שיש בנינו משהו למרות שלא הכרנו מראש,
קלישאה לאור יום, אהבה ממבט ראשון.
אני הייתי ועודני חושב עלייך כל יום וכל היום,
ובכל יום הוא היה חוזר ואומר שהוא רוצה אותך לעצמו,
שלו, גם אם אין ביניכם כלום בסופו של היום.

בכל פעם שחשבתי עלייך עלה לי סומק בלחיים,
הבטן שלי התהפכה, הייתי שוכח מהכל, הייתי נזכר במבט שלך,
בעיניים השלוות שלך, בצחוק שלך, בחיוך שלך, שאומר הכל.

את היית השמחה שלי,
את היית האושר שלי,
את היית החיוך שלי,
את היית האוויר שלי,
את היית הסיבה למה אני קם בבוקר,
את היית הדבר שחסר לי,
את היית הדבר שהייתי מוכן לתת הכל למענו,
אני הייתי מוכן להקריב את עצמי בשבילך,
אני הייתי מוכן לתת כל דבר בשבילך,
אני הייתי מוכן להגן עלייך בכל מצב,
את היית הכל בשבילי.

אני מרגיש נכון,
אני מרגיש אמיתי,
אני מרגיש שלם,
אני מרגיש מוכן להמשיך את החיים שלי…
רק אם זה איתך.

אני לא יודע מה את מרגישה,
אבל אני יודע שאת לא עושה דברים סתם.
אני יודע שאת חכמה, שאת לא קלת דעת, אני יודע שאת הולכת עם הלב שלך,
אז זה נותן לי תקווה. זה נותן לי תקווה שאת לא סתם חיבקת אותי כל הזמן אתמול, במועדון.
שלא סתם נתת לי לגעת בך, להניח עלייך את הידיים שלי, על המותניים שלך,
את נתת לי להסתכל לך בעיניים, את נתת לי להתקרב אלייך, לנשק אותך,
לעשות אותי מאושר מתמיד, את נתת לי להרגיש שלם.
את נתת לי להרים אותך, לחבק אותך,
את נתת ליחסים בנינו- בסה"כ חברים טובים, להיות אינטימיים;
נתת לי ללטף אותך, להפשיט אותך, לגרור אותך למיטה, נתת לי לענג אותך עד כאב.."

"את..
את נתת לי..
את נתת לי את הבתולין שלך".