בערב הפינלה\ הנשיקה הלא ראשונה שלי.

" זו פעם שלישית ואחרונה חמודים! תטרפו את הבמה!" עודדה אותנו בפעם האחרונה באותה שנה המורה שלנו, חלי. כולנו חייכנו, זו הפעם האחרונה שאנחנו נציג את ההצגה הזו! התרגשתי קצת. ידעתי את כול התפקידים בעל פה! מה שהיה השג כי רוב הילדים לא ידעו כמעט את התפקידים של עצמם. הדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי באותו הרגע, זה להיבעט מהחדר, כי הבנות " קבעו" שעכשיו הן רוצות להתלבש, בפעם השלישית ורבע שעה האחרונה. רוני, בת 17, עם שיער סגול, גרשה אותי מהחדר, ואיתי את כל שאר הבנים בקבוצת הילדים הקטנים של מגמת התיאטרון.
"ואנחנו לא צריכים להתלבש?! או את התיקים שלנו?!" שאל את דלת החדר אלון. גיחכתי.
" היום אתה מרושע טיפה." אמר לי ולדימיר.
" אני מאוד מתרגש, פינלה וכל זה, אבל אני לא מרושע!"
"סתום מר הנרי! ( כך היום חברי קוראים לי בזמנו )" אמר לי דני. הוא עצם עיינים, ונכנס לחדר. צווחת הבנות התעלתה על שאלתו שהוא שאג, בעוד כול גופו הצנום רועד: " אפשר את התיק שלי?!?!?!?"
עכשיו גם אלון גם ולדימיר וגם אני התפקענו מצחוק. " אנחנו מרושעים" אמר אלון, אדום מרוב צחוק.
" כן, אתם כן" נשמע קול של בת. יולי יצאה בשקט מהחדר, והיא הספיקה כבר להפליק לאלון באוזן. " אוץ'! אני גדול ממך בשנה! אין לך זכות!"
" מי אמר?"
"אני!"
" סתום קצין!"
" את מרושעת"
קראו לאלון קצית כי הוא נראה כמו קצין נאצי בתלבושת שלו להופעה.
" שינית את התלבושת, בפעם ה…. שלישית"
" פעם אחת בכול הופעה." ענתה לי יולי. זורחת מאושר. הייתה לה שמל לבנה וסוודר אפור כזה ממעל. היו לה שתי צמות ופרח לבן כאילו זרח על ראשה. "יאללה, להתארגן! מתחילים עוד שלוש דקות!"
רצתי כדי להגיע לפתח לבמה ממאחורי הקלעים, כדי להתארגן לעמידה וכאלו. אבל יולי, שרצה גם, גאונות יוקדת שכמוה. נפלה עליי בצורה מאוד מביכה. אלון ירה מבט צוחק אליינו. " סתום" לחשה לו באוזן כשמכה ממני. " סליחה" היא אמרה לי בקול, קטן כזה. שלעולם לא היה לה.
" העיקר שתעמדי במקום!" שמתי אותה אל מאחורי. ראיתי שהיא רוצה לעשות משהו.
" בהצלחה!" "גוד לאק!" "'שברו ת'רגל!" נשמע מכול מקום. וההצגה החלה.

* * *

לאחר הקטע שלנו בהצגה ( שהיה רובה חוץ מהחלק האחרון, המוות של אנאבל… כן, זה היה מחזה שהשמיניסטים שלנו כתבו. אנחנו לא אשמים. דווקא יצא אחלה!) ישבנו מאחורי הקלעים, משועממים רצח, ומדבר על בה ועל דה. יולי, יולי השנייה, דני, אני ואלון ישנו במדרגות שהובילו לעוד ( כמה מפתיע)
שני חדרי הלבשה. הלל ואניה שחקו שחמט, גאיה, רוני, ובן צלמו תמונות מופרכות. ואנחנו דיברנו. יולי ניגשה אליי ושאלה, "אפשר אותך לרגע?"
" כן"
הלכנו בהמשך המסדרון למקום שהיה קרוב מידי לבמה, אבל לא היה אמור להיות שם איש. יולי פתחה את פייה, להגיד דבר מה. ולמרבה הצער, פתאום! שרה ודנה הופיעו משום מקום, צוחקות, והתיישבו ליידינו. " עופו מיפה בבקשה" אמרה יולי. צירוף מילים מוזר.
"מה, מה שאת מספרת לו את לא יכולה לספר לנו?" שאלה דנה.
" אני לא מספרת" ענתה יולי.
וכך הלכו שרה ודנה. ראיתי שיולי לחוצה. " נו? מה קרה?"
יולי הסיטה את שירה אל מאחורי האוזן.
" אני רציתי לאחל לך, כול הימים האלו, בהצלחה, אבל בצורה מאוד מסויימת.
"?" הביעו פניי.
יולי חייכה וחיבקה אותי. ואז נישקה את לחיי.
" בהצלחה" מלמלה ןהלכה משם.
קראתי אחרייה: " זה היה, אמ….. נחמד! מאוד נחמד!"
" אתה שותק"
" שותק"
זה לא היה צפוי כל העניין.
וזה באמת היה נעים, הנשיקה והכל. באמת! אבל…. לא יודע, למה היא לא עשתה את זה לפני? יש משהו מביך בלחבק או לנשק או גם וגם אותי? זה העליב. אבל כול השאר פיצה על זה. הייתי מחוייך כל המשך הערב, ולא היה לי דווקא קשה לחייך בהשתחוות. כשהלכתי הביתה, לא ראיתי אותה, היא עפשה משם כאילו, כאילו לא הייתה.
חבל.
רציתי לתת לה משהו.
כמו שזו הייתה הנשיקה הלא ראשונה שלי.
אולי, הייתי רוצה שגם לה תיהיה אחת כזו.