בעקבות"העתיד"

"בראיין!" היא צעקה את שמו בעוד ששני השוטרים תפסו באמות ידיה והרימו אותה מעל הקרקע, היא ניסתה לנער את אחיזתם מעליה אך ללא הצלחה.
"שלא תעזי לוותר!" בראיין צעק אליה, היא ראתה ששני שוטרים אחזו בו בדיוק כמוה, רק שלו היה סיכוי להשתחרר מאחיזתם.
"בראיין! בראיין!" היא בכתה והתייפחה, היא לא הפסיקה לנסות להשתחרר, אך ללא הצלחה.
"תהיי בשקט כבר! אין פלא שהפרידו בין שניכם! סטרייטים יוצרים רק מהומות" אמר אחד השוטרים וניער אותה כדי שתפסיק. עכשיו, היא כבר לא נאבקה בשוטרים וגופה נגרר על הקרקע, היא כבר לא שמעה את צעקותיו של בראיין מרחוק שאומרות לה לא לוותר, כנראה שגם הוא וויתר.
"מליסה!" היא שמעה אותו קורא לה, היא הרימה את ראשה, הוא רץ במורד הרחוב לכיוונה כשהשוטרים רודפים אחריו, כל שני צעדים הוא העיף מבט לאחור לוודא שהשוטרים לא מצמצמים את הפער.
"בראיין תעזור לי!" היא התייפחה וצעקה באותו זמן, פניה היו מוצפות בדמעות מלוחות. העולם הזה לא הוגן, למה היא לא יכולה לאהוב גבר ולא בחורה? למה היא חייבת להירתע מגברים? למה היא חייבת להתרחק מבראיין?
"תילחמי בכל הכוח! אני בא!" הוא צעק אליה.
"אל תקשיבי לו ילדה, אין לך סיכוי" אמר השוטר שניער אותה ממקודם. כנראה שהוא צדק כי באותה שנייה היא נזרקה לתוך קרון של רכבת מתכתית. גופה נחבט על רצפת קרון המתכת ודלת הפלדה ננעלה מאחוריה, הרכבת מיד התחילה בנסיעה.
היא התייפחה שוב ושוב, "תנו לי לצאת!" היא זעקה "אני רוצה לצאת!", היא נשמעה כמו ילדה קטנה שנענשה הרגע על מעשה חמור. אבל מה היה המעשה החמור שלה? אהבה? אהבה לאדם שלא בן מינה? איך זה בדיוק מעשה חמור? למה מענישים אנשים על זה? למה זה לא מתקבל בעולם שלה?
"בראיין! בראיין!" היא ייבבה שוב ושוב, "בבקשה תנו לי לצא-" זעקתה נקטעה מכיוון שנשמעו קולות ירי לעבר הקרון שלה, היא צווחה את שמו של בראיין שידעה שנותר בחוץ.
בליטות מתכת החלו מתקמרות במהירות בקיר הדרומי של הקרון, היא נשענה על הקיר הצפוני והקשיבה לקולות המתכת המתעקמת, בעודה צווחת את שמו.
לפתע, כדור אחד חדר את המתכת, למזלה של מליסה הכדור היה קרוב לרצפת הקרון וכנראה שנורה מרחוק כי לאחר שחדר את המתכת הוא השתפשף ברצפת הקרון למשך שני מטרים בערך ונעצר. היא לקחה במהירות את הכדור והביטה בו, זה נראה דבר חזק, זה חדר את הקירות המשוריינים של הקרון, זה בטח יכול גם לנפץ זכוכית משוריינת.
מליסה התקרבה לאט לאט אל החלון שהיה מקובע על הקיר המערבי של הקרון, היא החלה להטיח שוב ושוב את כדור הירי בזכוכית שנסדקה לאט לאט, היא המשיכה להטיח את הכדור בעודה מתייפחת ודומעת.
בזכוכית נפער חור קטן וסביבו המוני סדקים, מליסה ניסתה להטיח את הכדור בעיקר באזורי הסדקים עד שנפער חור שהיא יכלה לצאת ממנו. גבה נשרט וחולצתה נקרעה אך לה כלל לא היה אכפת, היא רק שמחה שהיא יצאה מהרכבת שהורכבה מחומרים איכותיים אך לא במידה מספקת.
היא נפלה בצד הדרך, כאב חד עבר בכל גופה, רגלה התעקמה ופניה היו שרוטות וחבולות. הרכבת נסעה משם במהירות וכל מה שמליסה יכלה לראות היה ערימת סמרטוטים רחוקה על מסילת הרכבת.
היא החלה לצלוע אל עבר הסמרטוטים, ראייתה לא הייתה ברורה לכן לא יכלה לדעת בבירור אם אלה סמרטוטים, אך כשהייתה במרחק של עשרים מטרים מהערימה, הספיק לה מבט חטוף כדי ליפול לאדמה ולזעוק את שמו של בן זוגה המת.
היא גררה את עצמה לעבר הגופה של בראיין, היא ליטפה את שיערו ואת פניו, דמעותיה ניקו את החול שלכלך את כל גופו.
"בראיין, בבקשה, לא. דבר אליי." היא התייפחה בשקט, אך אין מענה, רק קול רכבת המתקרבת אל הפסים.
"מפלצות! זה מה שאתם! אני לא מפחדת לא ממכם ולא מהרכבות הלא באמת משוריינות שלכם! לא מהשוטרים שגוררים סטרייטים מבתיהם וזורקים אותם לאיזה חור, לא מהדעות ההומוסקסואליות שלכם, לא מהמשטר הנוראי שלכם, לא מכלום! אני לא מפחדת! קחו אותי! כבר אין לי טעם לחיות! לקחתם לי כל מה שיש לי!" מליסה צעקה אל הרכבת המתקרבת והפילה את גופה על גופו המת של בראיין.
היא בכתה את בכייה האחרון באותו יום, כי למרות צעקותיה העזות, הרכבת לא שמעה אותה, וגם אם הייתה שומעת, לא באמת היה לה אכפת.