בעיני המתבונן
הוא – (גירסתו)
שחיתי במסלול הקיצוני. זה לא שאני מעדיף אותו. הוא אינו רחב דיו כדי להציע חווית שחייה נינוחה לשני שחיינים בו זמנית, מה גם שהסמיכות לדופן מעצימה את תנודתיות המים כשמיפלסם אינו נושק לשפת הבריכה – תופעה פיסיקאלית המוסברת ע"י תורת הגלים. במאמר מוסגר אני קורא לכך "ירידת מים", כמו הייתה הבריכה בהריון מתקדם.
אבל בבוקר המדובר, איתרע מזלי. זולת המסלול הזה, כל שאר המסלולים היו מאוכלסים, ואיש מאלה ששפר גורלם והקדימו להגיע, לא אותת שהוא עומד לפרוש בקרוב.
בלית ברירה, קפצתי למסלול הפנוי.
שחיתי ללא הפרעה מהלך שבע עשרה בריכות כפולות, כמחצית המכסה היומית, טרם שבדידותי הופרה. החל מהבריכה השמונה עשרה, הצטרף אלי, שלא מרצוני, שותף למסלול.
עם יד על הלב, בנקודת זמן זו, היה עלי להודות ליושב במרומים על המחווה לה זכיתי עד כה – מסלול אישי למשך עשרים ושלוש דקות תמימות. מחווה נדירה לאור הצפיפות השיגרתית של שעות הבוקר שאינה מציעה מסלולים אישיים בנדיבות יתרה.
אבל במקום לברך על מה שהיה, הלנתי על מה שיהיה, או ליתר דיוק, על מה שעלול להיות.
חששתי שהפולש הוא אחד ממדירי חדוות השחייה הידועים לשימצה. כאלה ששכנותם למסלול משבשת את איכות שחייתך, מעיבה על הנאתך ומסכנת את שלמות גופך.
אנחת רווחה וירטואלית פשטה בקרבי כשהבחנתי כי לא מדובר באחד מאלה.
זה גם לא היה פולש. זו היתה פולשת.
גוף נשי חטוב בבגד ים שחור מעוצב חצץ להרף עין ביני לבין דופן הבריכה. היה בו משהו יוצא דופן. נטול הנפח והמשקל העודפים של רוב השחייניות הקבועות. ככל שראיתי מבעד למשקפי השחייה העכורים והמים מדיפי הכלור שצלילותם נמוגה מזמן, היא הייתה גם צעירה מגילן הממוצע.
היא שחתה בסגנון חזה, בקצב איטי למדי, כך שחלפתי על פניה כמה פעמים לפני שיצאה. הבחנתי שהיא התיישבה על שפת הבריכה טובלת את שוקיה במים. על הימנית שבהן, כזרת מעל הקרסול, היה קעקוע צבעוני של שני לבבות שזורים זה בזה ומעליהם התווית 爱 (שפירושה "אהבה" בסינית).
היא נשארה לשבת גם כשסיימתי לחתור ועצרתי בקצה המסלול, ממש לידה, לסדרת נשימות, כדרכי בקודש. היא שלחה לעברי מבט מחייך החושף שני טורים של שיניים צחורות. ארשת פניה הביעו הערצה מתובלת בקורטוב של פיתוי שובב, אך לא פרובוקטיבי. היא בהחלט היתה נאה. אולי אפילו יפה. מן יופי מינורי, עדין, לא זוהר, לא מקומם.
קינחתי את הפעילות הספורטיבית בשחיית גב מתונה.
כל העת היא המשיכה להתבונן בי בערגה מוחצנת אך מעודנת. לא היה לי ספק בכך.
יש בה מיניות מושכת, הרהרתי. הפלגתי על כנפי הדימיון. פינטזתי על הרפתקה חושנית סוערת. היא ואני מתעלסים בתוך יאכטה בלב ים, היא ואני מתגפפים בסוויטה של מלון בוטיק, היא ואני ב – ……
בומס! טרח!…כוכבים וברקים…. ראשי נחבט בדופן הבריכה.
התעשתתי. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי.
מיששתי את הפדחת. לא משהו רציני. אין סימני דימום. מביך אך לא קטלני.
האם היא הבחינה בכך ממרחק של עשרים וחמישה מטר? … נראה שלא. המשכתי לשחות למרות הכאב.
במהלך הבריכה האחרונה גמרתי אומר לקחת יוזמה ולהתניע מהלך של גישושי פלירטוט.
הגעתי לקו הסיום. היא לא היתה שם.
בעודי במים, סרקתי את הגיזרה. נדמה היה לי שראיתי את גבה מתרחק במהירות בשביל המוביל למלתחות.
יצאתי. במקום בו ישבה היו מונחים משקפי שחייה סגולי מסגרת ורצועה. זה בטח שלה, הנחתי מייד. היא לא סתם שכחה. היא השאירה סימן שפירושו – "הייתי חייבת לרוץ לשרותים. חכה לי. תכף אשוב."
חיכיתי. חמש דקות, עשר, עשרים. היא לא חזרה.
מסרתי את האבידה למציל. "כנראה זה של הבחורה ששחתה לידי". אמרתי לו. "כן, זה בוודאות שלה" ענה.
"תגיד לה שאני מצאתי אותם" הוספתי. "וודאי" השיב.
כל אותו היום העיקה עלי תחושה כבדה של החמצה.
היא – (גירסתה)
איני שוחה כל יום. הבוקר רציתי לרענן את הגוף אחרי החוג להתעמלות אירובית. לא, לא ספינינג. במועדון הספורט הגריאטרי הזה ישנם רק זנים יותר סולידיים כמו פילאטיס ופנדלקרייז. אפילו זומבה אין כאן.
שחיתי כמה בריכות ליד מישהו מבוגר ששחה חתירה. השתדלתי לשחות צמוד לקיר. זה מקנה לי תחושת ביטחון למרות שאני שוחה לא רע בכלל.
יצאתי והתיישבתי על שפת הבריכה עם הרגליים בתוך המים. סתם כך לנוח אחרי השחייה. בכל זאת זה מאמץ. סתם בהיתי בחלל האויר.
שמתי לב שהמציל נראה טוב. מן חתיך הורס. קרוב לודאי שהוא צעיר ממני אבל מי סופר. שלחתי לעברו איתותים של "יש ענין" – חיוך מזמין, כאילו.
הוא הגיב בחיוב. הושיט לעברי כף קמוצה עם אגודל מזדקר כלפי מעלה, ככה…ביד ימין.
נופפתי לו לשלום והלכתי להתקלח במלתחה.
לא שמתי לב ששכחתי את משקפי השחייה שלי, שאגב עלו הון עתק, ליד הבריכה. אני קצת מפוזרת כזאת. תמיד הייתי כזאת. מן תכונה מולדת.
אבל הוא, המציל המתוק, המתין לי כשיצאתי ומסר לי את המשקפיים הנטושות. הוא חייך חיוך רחב ואמר "מצאתי אותם על שפת הבריכה. אלה משקפיים איכותיים. שימרי עליהם".
מן הון להון, החלפנו מספרי טלפון וקבענו להפגש למחרת. הוא התנצל שעליו לחזור לעמדה שלו כי יש רק מציל אחד שחולש על כל הבריכה וחס וחלילה אם יקרה איזשהו אסון בדיוק כשהוא נעדר.
תגובות (2)
נתי, שלום.
אהבתי מאוד את הרעיון. לגבי הביצוע. כמה דברים.
1. אני מאמין שכבר כתבתי לך בעבר, שלי אישית קצת קשה עם סגנון מליצי, אני מעדיף שסיפור בגוף ראשון ישמע לי כמו מישהו שמספר לי אותו, ואני לא מכיר הרבה אנשים שמדברים באופן הזה. אבל זה שלי, והסגנון הוא שלך וזה בסדר.
2. התחברתי מאד לגרסה שלו. מעבר לעובדה שאני גבר, וצורת החשיבה שלי "גברית" (אני מניח) היא הרגישה לי גם עשירה בפרטים. בשלב מסוים ואולי אני טועה, הרגשתי שגם לך החיבור לגרסה הגברית היה יותר טבעי. זה נתן איזו אמינות לגרסה הזו, עד שהגרסה הנשית הרגישה כמו ניסיון של הדמות הראשונה להבין מה קרה לדמות הנשית ופחות תיאור המחשבות מנקודת המבט שלה. הייתי מציע לך לנסות איכשהו להכנס יותר לראש שלה, או כמו שטולסטוי עשה – לקרוא ביומן של אשתך.
אני אתן לך דוגמה קטנה "סתם בהיתי בחלל האויר". משפט שאומרת הדמות הנשית שלך, הרגישה כמו פתרון קל, ופחות אמין.
אבל, אני גם אוסיף כל הכבוד שלקחת על עצמך את האתגר שבכתיבה כזאת. אני עדיין לא מרגיש מספיק בטוח להוסיף דמויות לסיפורים שלי.
תודות מקרב לב על ההערות המפורטות.
לגבי עצם הסיפור – איני חושב שסגנוני מליצי. מעומק שנותי כצבר דור שלישי בארץ, אני משתדל לכתוב בשפה עשירה נטולת עיגה (״סלנג״) למעט במקרים יוצאי דופן. כך אני מתנסח גם בעל פה.
כמובן שקל לי כגבר לבטא את עצמי. הגירסה הנשית מדומינת. נקטתי בסגנון שונה לא משום היותה אשה אלא משום היותה צעירה יותר, כדי להדגיש את פער הגילים.
נפש אשה מי ידע? נואשתי אפילו לנסות. יש הטוענים שאפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא מצליח.
בכל מקרה, תודותי