בנים יכולים לחיות עם טפטופים

מדהים כמה זמן אפשר להימצא במקום מסוים בלי להכיר כלל חלקים נרחבים ממנו.

מגורי הבנים אף פעם לא נראו למאיה כמו מקום מרתיע או אסור. היא פשוט לא התקרבה לאיזור מתוקף ההיגיון שלשם היא לא אמורה להגיע. אין זה פרט בעייתי, מטריד או מרגיז. מגורי הבנים הם כמו עץ גבוה, ישן וזקן, שהוא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי.
כשם שאין למאיה שום רצון להיכנס אל תוך גזע העץ ולבדוק אילו שרצים מטיילים בתוכו, כך גם מגורי הבנים לא אמורים להוות יותר ממבנה בטון עירום וחסר אופי פנימי.
זה קצת מוזר כשחושבים על זה. הרי בתוך מגורי הבנות לדוגמה, שבנויים בצורה די דומה, מתחוללות דרמות לא קטנות על בסיס יומי. זאת צעקה על זו, ההיא לקחה לה את המברשת בלי רשות, האחרת לא קמה להחליף את חברתה בשמירה. מגורי הבנות הם הרבה מעבר למבנה בטון. הם בית גידול ליחסים, סיפורים, חברויות ויריבויות. מעין חממה שמגדלת ומעצבת את ניצניה, מספקת את צרכיהם מצד אחד, אך מאלצת אותם ללמוד לגדול זה לצד זה ללא הפרעות. וזה, בוודאי תבינו, לא תמיד נעים.
וודאי גם הבנתם שבאותו הלילה מגורי הבנים חדלו מלהיות גוש בטון חסר משמעות.
מאיה חצתה לראשונה בחייה את פתח הדלת שהוביל אל המגורים האסורים, והתקשתה להאמין שהיא עדיין נמצאת באותו הבסיס בו היא "מבלה" כבר מעל לשנה וחצי. המסדרון מרווח יותר, זה ברור. כבר מהצעד הראשון שעשתה היא הבחינה בטפטוף מהמקלחת שהוציא אותה מדעתה, והחלה להתגעגע לרעש חריקת הדלתות שנשמע מדי לילה במגורי הבנות.
במקלחות המצב היה באופן כללי די מזעזע. לבנים גבריים שנשכחו ולכלוך רב שסתם את הצנרת גרמו לה חלחלה עמוקה. לאחר שעברה את המקלחות וסיימה את מסעה לאורך המסדרון, שהרגיש נצחי עקב צעדיה הזהירים, היא הגיעה לבסוף אל הדלת המיוחלת שהופיעו עליה שמות לא מעודכנים של חיילים שכבר נשכחו. אבל היא ידעה, שהגיעה למחוז חפצה.
הדלת עצמה הייתה שבורה, ולא היה קשה לפתוח אותה מבלי להרעיש.
המיטה עצמה לא הייתה מאוד שונה מהמיטה של מאיה. מהחדר נדף ריח חזק של קופסת טונה שנשארה פתוחה, כמו גם ריח של סיגריות שעישנו בחדר בחוסר התחשבות מרגיז. המראה היה קודר במיוחד. ארבע מיטות קומותיים מברזל ישן ומתקלף, מוזנח ולא משופץ. הבנות דאגו לצבוע ולשפץ את המיטות, כך שיקבלו מראה חי יותר. עצלנים, הבנים האלה, כך חשבה לעצמה.
היא הרגישה ברגליה היחפות שערות ואבק רב שנדבק לרגליה, וריח מהביל של גרביים מטונפות לא תרם גם הוא לאווירה הכללית.
גם מארק, כמוה, ישן במיטת הברזל העליונה. היא עלתה למיטתו במקצועיות ובשקט מופתי, וכבר חשבה שצלחה את המשימה, עד שהגיעה אל המיטה עצמה. כובד משקלה הצנוע הספיק כדי להשמיע חריקה צורמת של מיטת הברזל. לא משהו שהפריע למארק להמשיך לנחור בשלווה. נדרש צעד יותר אפקטיבי, חשבה לעצמה בעודה מלטפת את פניו ומנשקת את שפתיו בצעד אמיץ. זה בהחלט עשה את העבודה.
"מה את עושה פה?!" לחש לה בבהלה.
"אמרת שאיתי אין הפתעות", השיבה. "אז הנה, אני פה".
"כולם ישנים. אנחנו בטוח נעיר אות…"
– " תפסיק להיות פחדן כל כך", קטעה אותו. "אני הייתי מספיק פחדנית בשביל שנינו".
הם הביטו זה בזו, אולי דקה או שתיים, כמו מעבירים במבט את חייהם המשותפים עד כה, עד לאותו רגע מבלבל. ואז נשיקה אחת, שנמשכה הרבה מעבר לדקה.
ופתאום הטונה הריחה כמו חמין שמתבשל במטבח לשבת, והסיגריות כמו נר ריחני, והגרביים כמו כאלו שרק עכשיו יצאה מהכביסה לקראת יציאה לאירוע, והטפטוף במקלחת לא הטריד יותר בדיוק כמו חריקת הדלת המוכרת במגורי הבנות. אבל החריקה של המיטה, היא נשארה. אם המיטה תחרוק יותר מידי, כולם יתעוררו והכל ייעלם להלילה. ואולי לתמיד. גם כשמאיה מצליחה לאבד את עצמה, תמיד יש איזו חריקה שמחזירה אותה קצת למציאות.
אף אחד מהם לא יכול לדעת מה יקרה אחרי הלילה הזה. אבל עכשיו הכול נראה מושלם וחסר דאגות.
הם פשוט צריכים להשתדל לחרוק כמה שפחות, לפחות עד הבוקר, אז החיים כבר יעשו את זה בשבילם.