ביג טיים בליינד דייט

"אתה רציני?" שאלתי את לוגן.
"כן. אתה תאהב אותה. היא ממש חמודה, תנסה!"
"כאילו שיש לי ברירה אחרת" אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון המסעדה שבה אני אמור לפגוש את הבליינד-דייט שלי להערב.
כשהגעתי אמרתי למארח את השם שלי והוא הוביל אותי לשולחן שלוגן אירגן לי ולה.
כן,
לוגן הוא זה שמנסה לארגן בנינו משהו.
היא חברה טובה שלו,
אני חבר טוב שלו,
מבחינתו זה צריך לעבוד.
חיכיתי בערך 10 דקות עד שראיתי את המארח מצביע לכיווני ובחורה מתקדמת לכיוון השולחן.
היה לה שיער חום ארוך וחיוך חמוד.
אמרתי לה שקוראים לי קנדל והיא הציגה את עצמה בתור אלכס.
הזמנו אוכל ודיברנו קצת וכשסיימנו הלכנו לפארק קרוב והסתובבנו.
היא ממש חמודה.
היא סיפרה לי שהיא מכירה את לוגן עוד מטקסס כשהם היו ילדים קטנים.
סיפרתי לה שאני איתו בלהקה.
היא סיפרה לי שהיא נורא אוהבת את השירים שלנו,
ואמרתי לה שאני מוכן לשיר לה אחד אם היא רוצה :)
היא אמרה שהיא רוצה והלכנו לדירה שלי.
לקחתי את הגיטרה שלי ושאלתי אותה איזה שיר היא רוצה שאני אשיר לה.
היא ביקשה שאני אשיר לה שיר שאני כתבתי.
שרתי לה את cover girl וכשסיימתי היא שאלה למי כתבתי אותו.
"לכל אחת שחושבת שהיא לא טובה מספיק בשביל משהו" אמרתי. התשובה הכי פשוטה שעלתה לי בראש. והכי נכונה.
היא חייכה.
משהו בחיוך שלה היה לי מוכר.
כאילו ראיתי אותו כבר.
"רוצה לראות סרט?" שאלתי.
"איזה?"
"ספיידרמן?" שאלתי. כן. אני ילדותי. אבל זה אחד הסרטים שאני הכי אוהב.
"אני אוהבת את ספיידרמן!" היא אמרה והחיוך שלה גדל.
כשהסרט נגמר ליוויתי אותה הביתה.
הרגשתי כמו בתיכון.
כשיש את הילדה הזאת…
שאתה ממש אוהב…
ואתם יוצאים פעם ראשונה…
והכל מושלם.
"פעם ראשונה שאני נהנית בבליינד דייט" אלכס אמרה כשעמדנו בכניסה לבניין שלה.
"גם אני" אמרתי.
"זה היה מושלם. תודה" היא אמרה וחייכה "מחר, כשתסיימו את העיסוקים שלכם תבוא לפה שוב. דירה 5. אני אחכה לך" היא הוסיפה.
"אני אגיע" אמרתי ונישקתי אותה בלחי.
היא הסמיקה ונפרדנו.
אבל בשניה לפני שעזבתי את המקום הספקתי לראות מה כתוב ליד המספר 5 בלוח הדירות שבכניסה.
הייתה כתובה שם מילה אחת.
רק מלראות אותה הבנתי הכל.
למה החיוך שלה היה מוכר לי.
למה היא הייתה כל כך… לא יודע… למה הייתה לי תחושה שפגשתי אותה פעם.
השם שהיה כתוב בדירה מספר 5 היה "הנדרסון"
++++++++++++++++
בשעה 5 נכנסתי לבניין של אלכס.
במוחי התרוצצו אלפי שאלות.
החשובה מכולן הייתה "מי היא?"
או יותר נכון "מי היא בשביל לוגן?"
דפקתי על דלת הבית שלה והיא פתחה לי את הדלת.
מאחוריה היתה בחורה אחרת, בטח השותפה שלה.
אבל…
כשהיא הסתובבה ראיתי את…
אלכס?
היא נראתה בדיוק כמו האלכס שפתחה לי את הדלת.
"או… היי קנדל :)" אלכס הרחוקה יותר אמרה והתקרבה אלי.
"היי…" אמרתי ואני בטוח שהיה משהו בקול שלי כי מיד אחרי שאמרתי את המילה היחידה הזאת אלכס אמרה "אחותי התאומה"
השאלות בראש שלי הכפילו את עצמן.
"היי. אני ולרי. ביי אלכס" אחותה של אלכס אמרה ויצאה מהדירה.
"מה אתה רוצה לשאול?" אלכס שאלה בשניה שולרי יצאה.
"הרבה דברים"
"אז בוא נצא ותשאל אותי הכל. אוקיי?" היא אמרה, תפסה לי ביד ומשכה אותי מחוץ לדירה ומשם לרחוב.
משום מה, התחושה של אצבעותיה שמשולבות באצבעותיי הרגיעה אותי.
"קדימה. תתחיל עם השאלות" היא אמרה.
"דבר ראשון, איך את ואחותך כל כך דומות?"
"קודם כל אנחנו לא. דבר שני, ברצינות, לא שמעת אף פעם על תאומים זהים?"
"כן, אבל… אתן נראות אותו הדבר!"
"אנחנו לא."
"אתן לא?"
"השיער שלי חום. שלה יותר בהיר. אני יותר גבוהה. לה יש עיניים מיוחדות. לי סתם חומות משעממות. ולה יש גומות כשהיא מחייכת."
גומות. ללוגן יש גומות.
"וזה מוביל אותי לשאלה הבאה…"
"כן…" היא אמרה.
"מה הקשר שלך ללוגן?"
"הוא בן דוד שלי. חשבתי שהוא סיפר לך."
"הוא אמר שאת חברה טובה שלו…"
"טוב זה גם נכון…"
"אבל… הוא אף פעם לא סיפר לי עלייך. או על ולרי. או על מישהי חוץ מאחותו."
"טוב, לוגן הוא לא אחד כזה שמספר דברים. רק אם שואלים. אבל תבין, זה לא באמת משנה עכשיו נכון?"
"נכון…"
"עוד שאלות?" היא שאלה והתיישבנו על ספסל בפארק שבו היינו.
"זה לא ממש שאלה…" אמרתי.
"אוקיי…"
התקרבתי אליה כדי ללחוש לה באוזן.
"אני חושב שאני אוהב אותך" לחשתי לה וראיתי איך הסומק העדין מכסה את פניה והחיוך עולה ומגיע גם לעיניה.
"אני חושבת שאני מרגישה אותו הדבר" היא לחשה לי כשהחיוך עדיין על פניה.
ושוב,
זה מרגיש כמו בתיכון.
או בבית הספר היסודי.
כשאתה אומר לילדה שאתה אוהב שאתה אוהב אותה.
ואתה מרגיש הכי מאושר בעולם.
והכל מושלם.
אם היינו בבית הספר היסודי,
אחרי חילופי הדברים האלה הייתי מביא לה חיבוק מבוייש.
אם היינו בתיכון,
הייתי מנשק אותה בלחי.
אבל עברנו הכל.
עכשיו אני לא עושה לא את זה ולא את זה.
אני קם, מושיט לה יד ולוקח אותה למקום שבו יהיה לנו פחות קהל ומנשק אותה.
נשיקה ארוכה,
שמסבירה הכל.
שמראה שאני אוהב אותה.
שמוכיחה, גם לה וגם לי, שלפעמים בליינד דייט יכול להיות מושלם.
כשאנחנו מתנתקים אחד מהשני היא מסתכלת עלי ומחייכת.
"אז לא אכפת לך שאני הבת דודה של לוגן?"
"למה שיהיה לי אכפת?" אני שואל ומחייך.
ידיה על פני וידי סביבה.
ואנחנו לבד.
אין עוד אף אחד בעולם הזה.
הכל שלנו.
והכל מושלם.