בחורה בבר.

אני מתיישבת בבר על הכיסא, כמו כל יום שישי.
אני מביטה על האנשים, אני באה לאותו בר, באותו יום כבר עשרים שנה.
ואני בת שלושים.
אני מסתכלת ורואה עוד לקוח קבוע, והוא בן עשרים, בא כבר שמונה שנים למקום, אני מברכת אותו לשלום.
אני רואה כמה חברים, לפי הערכתי בני שמונה עשרה מנסים להיכנס למרות שאסור, הם נכנסים, שמחים להיות סוף סוף גדולים, כל יכולים. כיף להם.
אני רואה ילדה קטנה, לפי הערכתי בת שתים עשרה, לא יותר.
גבוהה מן הממוצע ונראית כאילו עברה כבר את ההתבגרות המינית, לכן היא נראית גדולה.
היא יושבת שם לבד, אבודה.
מזכירה לי את עצמי לפני עשרים שנה.
ואין יותר אנשים מעניינים, גם הברמן הוותיק יודע כבר, עכשיו הגיע הזמן למנה השבועית שלי.
טקילה.
אך להפתעתי מתיישב לידי מישהו.
זר, לא חושבת שראיתי אותו לפני, ואני? אני הרי מאוד טובה עם פרצופים.
הוא ממהר להגיד, "טקילה לגברת!" ואני? בשוק.
בכל עשרים השנים שאני כאן, בבר, לא הזמינו אותי לשוט. אף אחד.
"ואתה?" אני שואלת, "מה תיקח?" ואני עדיין המומה.
הוא עונה לי, בערמומיות, "אותך, לדייט" והוא מיד מוסיף, כמעט בבהלה "אם תרשי לי גברתי" וקד לי, כמו מבקש את אישורי לנשום.
אני מוחמאת ומסכימה והוא הולך.
סתם ככה.
כאילו לא קרה הרגע כלום, אבל תסכימו איתי שקרה הרגע משהו, אני לא הוזה נכון?
הוא הזמין אותי לדייט, וגם שילם לי על טקילה.
והוא לא יודע את שמי.
והטלפון!
איך נצא כשאין לא את המספר שלי?
ידעתי שזה יותר מדי טוב כדי להיות נכון, ידעתי.
ואז הוא חוזר, מתנצל ואומר כי הוא הלך לשירותים, להתפנות.
ואז כמו באנטומיה של גריי הוא שואל, "אז מה הסיפור שלך?"
ואני מחזירה, "אני? אין לי סיפור, אני רק בחורה בבר."
כיום?
כיום שנינו רופאים, אני כבר לא הולכת לאותו בר.
אנחנו רופאים באותו בית חולים ונשואים.
אמנם כל אחד למישהו אחר, אך אנחנו החברים הכי טובים.
מה אפשר להגיד?
הוא הבן אדם שלי.