בוקר מתוק

דנה התעוררה בצהריים,
בדרך כלל אני מתעוררת בבוקר חשבה לעצמה,
אבל אתמול בלילה לאחר הריב הגדול שלה עם דודו, היא הלכה לישון עם כזה כאב ראש עצום, שלא ממש הצליחה להתעורר בזמן הניחה לעצמה.
ניגשה אל המטבח והכינה לעצמה כוס קפה, דודו כבר לא היה בבית בצהרים, הוא יצא מוקדם יותר אל מפעל הסוכר שהוא עובד בו, התפקיד של דודו במפעל הסוכר זה להשגיח על המכונה שמכניסה את הסוכר לתוך צנצנות הפלסטיק, והוא עושה את העבודה הזאת כבר שמונה שנים.
בא נאמר שדודו לעולם לא קנה סוכר, תמיד הוא מביא להם צנצנות של סוכר כשנגמר להם.
דנה ניגשה אל ארון המטבח לקחת סוכר לקפה שלה, ולפתע ראתה פתק שמונח על הסוכר, זה היה פתק מדודו שכתב הבוקר לאחר הריב הרציני שלהם מאתמול,
ובפתק היה כתוב כך:
״כולנו ילדים,
תכלס,
אני הכי מבין את זה עכשיו,
נפגעים משטויות,
שהן לא שטויות אם אנחנו ילדים,
אבל זה הכל רגשות,
אתה פגעת בי, מי אתה שתפגע בי,
את אמרת לי, מי את שתגידי לי,
זה הכל גן ילדים אחד גדול,
זה כל העניין,
אני מבין את זה עכשיו.
אז אפשר שנתמודד ביחד עם כל הסבטוחה הרגשית הזאת עכשיו ונפתור דברים,
ואפשר לברוח מלהתמודד עם כל הרגשות האלה ולחתוך,
אני בעד שנמשיך,
ואת בעד שנחתוך,
ואני לא עומד בדרכך,
כתובת הרבנות בידייך,
וגם שעות הפתיחה בידייך,
אני לא מונע ממך ולא מתנגד,
אני בסך הכל בדיעה שזה פשוט לברוח מהתמודדות.
ותעשי מה שאת רוצה.״
דנה התיישבה במרפסת ואחזה את כוס הקפה בשתי ידייה, והרגישה ממש רע מהריב של אתמול, ועוד יותר רע מהפתק של דודו.
האם הכל מתפרק לנו חשבה לעצמה דנה, בעודה לוגמת מהקפה, והרגישה את מתיקות הסוכר שבקפה, ובזכות מי מתוק לי בקפה הרהרה לעצמה, אבל מצד שני מי הוא זה שממרמר לי את החיים אם לא זה שגם ממתיק לי אותם..
לפתע נישמעה אזעקה עולה ויורדת,
וזה היה מאוד מפתיע משום שלא נשמע בחדשות שום התראות לגבי איזו מתקפה של צהל או משהו כזה,
האם התחילה מלחמה?
דנה רצה במהירות אל חדר המדריגות של הבניין, שם פגשה את שאר השכנים,
מעניין מה קרה אמר יוסי השכן,
לא שוב טילים הפטירה השכנה שלא ידעו את שמה,
ודנה שותקת ומפוחדת,
הלוואי שדודו היה פה איתי עכשיו,
פתאום כל הריבים שלהם נראו לה כל כך מטופשים וחסרי חשיבות,
פתאום רק ״להיות קיימת״ נראה לה כמו גן עדן מדהים ומטורף,
רק להיות קיימת, עם עוד מישהו שהוא רק קיים, איזה ברת מזל אני שמישהו אוהב אותי בעולם הזה, וכמה שאני לא מעריכה את זה ברגעים הכי חשובים בחיים.
צלצול הפלאפון של דנה חתך את האויר והעיר אותה מהמחשבות וההרהורים שלה.
דודו! אתה בסדר? מה קרה? למה זה קרה? פרצה בבכי דנה המפוחדת,
ולפתע התעוררה דנה מהשעון המעורר.
השעה היתה שש וחצי ודודו שכב לידה במיטה, ונחר כהרגלו.
דנה הבינה שכל זה היה חלום וניסתה להיזכר אם עניין הריב אתמול גם היה חלום או שהיה אמיתי.
משום שכל כך רצתה לחבק את דודו עכשיו, אבל אם היה ריב אז חששה מזה,
באיזשהו שלב אמרה לעצמה מה איכפת לי, וחיבקה את דודו שלה מאחורה חזק חזק, ולחשה לו באוזן ״אני אוהבת אותך, בוקר טוב״.
דודו ענה לה בנחירה שהרעידה את החלונות, אך לא היה אכפת לה עכשיו,
כל מה שרצתה זה להרגיש את חום גופו של דודו, שנחר את נישמתו עד אינסוף, והרעיד את החלונות בעוצמה.
תינחר דודו מתוק שלי, תרעיד לי את הנשמה דובון מסוכר שלי הרהרה לעצמה,
ונירדמה..