בגידה כואבת …

"זה רק חודש", הוא חייך אליה חיוך מנחם. עיניה נצצו מהדמעות. "רק חודש?" שאלה והביטה בעיניו. "זה יעבור מהר" חייך אליה וליטף את ראשה בעדינות ובאהבה. היא השפילה את ראשה, מביטה בדשא הירוק והרך.
"אני כבר מתגעגע" לחש באוזנה, ונשק למצחה. היא הרימה את ראשה, מביטה בעיניו, "אני אוהבת אותך, אל תשכח אותי שם, בסדר?" חייכה חיוך עצוב.
"אני בחיים לא אשכח אותך" הצמיד את מצחה למצחו, מביט בעיניה החומות. הוא נשק לשפתיה בעדינות, ולאחר דקה קצרה, התנתק וחייך בהתנצלות. "אני חייב ללכת, ביי" חייכה אליו וחיבקה אותו בידיה הקטנות. לאחר דקה שחררה אותו.
"ביי" צחקה מעט. היא הביטה בו מתרחק, ומלמלה לעצמה, "רק אל תשכח אותי"

-כעבור חודש-

היא חיכתה לו בתחנת הרכבת, בעוד רגעים ספורים יגיע, יחבק אותה, ינשק, יגיד שהיא אחת. והנה היא רואה אותו, יורד מהרכבת, מחייך. אך הוא לא לבד. ידו אוחזת בידה של נערה בלונדינית יפיפייה. עיניה הביטו בהם. דמעות גדולות החלו זולגות במורד לחיה. בטנה התהפכה, ולבה התנפץ למיליון רסיסים. גופה נשמט על הרצפה. איך יראו חייה בלעדיו? בלעדי האדם שגורם לה לחייך, להתרגש כל פעם מחדש כמו ילדה קטנה שמקבלת בובה. אנשים רבים הביטו בה, כמה נערים התקרבו לעברה, שאלו אם היא צריכה עזרה, אם הכול בסדר. היא לא ענתה להם. עיניה התמקדו בו ובה, אוחזים ידיים, מתרחקים.
"רק חודש" מלמלה לעצמה, "רק חודש".