אהבה שנשברת

אני נזכרת עכשיו בתקופה שנשכחה מליבי,
תקופה שנעלמה מחיי,
ביום שהופעת.

לפעמים היתי רוצה להוציא אותך מחיי,
לעקור אותך מליבי,
ולשכוח.
לשכוח את היום בו הגעת..
לשכוח את דמותך.

לשכוח את הפנים היפות,
החיוך המקסים,והעיניים העדינות.
אותן עיניים שחדרו לנשמתי וראו הכל..גם בחשיכה מוחלטת.

כשאתה שוכב ער בלילות,
אני מרגישה אותך..
כשאני עוצמת את עיניי,אני רואה אותך.
כשאני חולמת,
אני מנסה לספר לך כמה התגעגעתי,
כמה אתה חסר לי כאן.
כמה אני אוהבת..
אני מחכה כל רגע להתעורר ולראות את פניך..
אבל זוהי בקשה שלא אזכה להגשים.

אינני יכולה לנשום בלי להרגיש את נשימותיך..
אינני יכולה לחיות עם השקט,
אינני יכולה לחיות עוד אהובי.

כשאני שוכבת ערה בלילות,
אתה מרגיש אותי?
כשאתה עוצם את עיניך,
אתה רואה אותי?
האם כשאתה חולם אתה מנסה לספר לי
כמה התגעגעת..כמה אתה אוהב…?
האם אתה יכול לחיות עם השקט?
האם אתה יכול לחיות עוד?
בלעדיי..

אני בוכה לילות שלמים עליך ועלי..
לא מצליחה להרדם בלי גופך לצידי,
בלי החיבוק הזה,
בלי דפיקות הלב שמרגיעות את נפשי.
בלעדיך..

אלוהים,תעשה שיחזור..
אני לא יכולה לעבור עוד יום
בלעדיו..

אני לא יכולה לחזור אל אותה ריקנות.
אותה תקופה של שושנים עצובות,
דמעות רטובות,
תקווה אבודה,ואהבה שנשברת..

אלוהים,תמסור לו
שאני אוהבת.
תמסור לו שלעולם לא אוכל לחדול מלרצות את מגעו,
מלרצות את חום גופו..
מלרצות אותו לעצמי.

אלוהים,אם אינך יכול לעשות שיחזור,
תגיד לו שלא יכולתי לעבור עוד יום,
שלא יכולתי לחזור אל אותה הריקנות.
אל אותה תקופה של שושנים עצובות,
דמעות רטובות,
תקווה אבודה,ואהבה שנשברת..