את לא אמורה להיות פה

"היי." אני אומרת ברגע שהוא נכנס אל תוך הבית, אך הוא פשוט קופא בפתח הבית ובוהה בי.
אני לא יודעת כמה זמן עמדנו שם, כאשר החיוך קופא על שפתיי, והוא בוהה בי, כאילו אני רוח רפאים, אך בסופו של דבר, הוא פשוט הסתובב ויצא מהבית בלי לומר מילה.
הוא לא הולך רחוק, רק עד קצה המרפסת, שם הוא מדליק את אחת הסיגריות האהובות עליו ומנסה להבין איך הגעתי לפה, איך מצאתי אותו בכלל בשממה כמו זו.
אני הולכת אל עבר הדלת ונשענת על המשקוף, מנסה לחקוק את דמותו בזיכרוני, את הכתפיים הרחבות והשיער הבהיר שנפל על כתפיו בגלים רכים.
הרגשתי בטוחה כאשר הייתי בסביבתו, למרות כל מה שקרה, למרות כל מה שעברנו, בכל פעם שהסתכלתי עליו הרגשתי כאילו סוף סוף הגעתי הביתה, דבר אשר לא קורה לעיתים קרובות בגלל שראיתי אותו לעיתים רחוקות.
"את לא אמורה להיות פה." הוא אומר בסופו של דבר, אך הוא לא מסתובב לעברי, נראה שהוא לא יכול להתמודד עם זה שאני באמת פה.
"אז איפה אני אמורה להיות?" אני שואלת, אך לא מזיזה את עיני ממנו, מפחד שהוא יעלם אם רק אמצמץ.
"אני לא יודע," הוא אומר ומסתובב לפתע."אני לעולם לא יודע לאין את נעלמת," הוא מוסיף ומתחיל ללכת לעברי, הוא נראה זועם ואני יודעת שכל אחת אחרת כבר הייתה משקשת במקומי."אני רק יודע שאת קמה יום אחד ועוזבת." הוא תופס בכתפיי ומשקשק אותי, בטוח שאם אם הוא יעשה זאת אני אעלם והוא יגלה שזה בסך הכל חלום, הזיה שנגרמה מתוך געגוע.
אני לא אומרת דבר, רק נותת לשתיקה למצוא את מקומה בינינו, בתקווה שהוא ירגע ונוכל לחזור לשגרה שלנו, שנוכל למצוא כמה ימים של שקט לפני שאצטרך לחזור אל דרכי.
אני לא יודעת שאני בוכה עד שידו מוצאת את דרכה אל לחי והוא מוחה את דמעותיי, אני מוצאת את עצמי מחבקת אותו, ולמרות שבהתחלה הוא לא מוכן לחבק אותי, לא עובר זמן רב עד שגם הוא שוקע בחיבוק.
אני יודעת שזה אכזרי ממני, לשחק בו ככה, לומר שאני אוהבת אותו יום אחד ולעזוב אותו לבד בערב הבא, אך כך חינכו אותי לחיות, לימדו אותי מגיל צעיר שאסור לי להישאר במקום אחד ליותר מידי זמן, לימדו אותי שאסור לי לתת את כולי לאדם יחיד.
אך למרות שהמשכתי לעזוב אותו, מעולם לא מצאתי את הכוח להיפרד ממנו או לבגוד בו, הוא היה היחיד שאי פעם אתן לו את ליבי, אפילו אם הוא יחליט שנמאס לו ממני, שהוא לא יכול לחיות ככה יותר, אם לומר את האמת, זה רק יגרום לי לאהוב אותו יותר.
"אל תעזבי אותי," הוא לוחש אל תוך אוזני ומהדק את אחיזתו סביבי, כאילו הוא לא מאמין שאני באמת בין ידיו, שהוא סוף-סוף הצליח לתפוס את הציפור שתמיד כל-כך נואשת להימלט."תבטיחי לי שהפעם תישארי." הוא מוסיף לאחר רגע, ואני לא בטוחה מה לומר לו, אם לספר לו עד כמה אין לנו סיכוי לעתיד.
"אני אשאר," אני משקרת לו, אך אני יודעת שזה לא באמת חשוב, שהוא יודע שלא חשוב מה אני אומר, אני בכל זאת אעזוב."אני מבטיחה."