אתה אוהב אותה… לא אותי.

"היי, אני לא מסוגלת יותר… מצטערת, ואני יודעת שאני אשמע מעט אנוכית, מעט הרבה, אבל אני חייבת לכתוב לך את זה. אני אוהבת אותך. כן, הידידה שמייעצת לך מה לקנות לחברה שלך ליום הולדת, זאת שאומרת לך תמיד כשאתה רב עם החברה שהכל יהיה בסדר, זאת שאתה מתייעץ איתה לגבי שיר שכתבת לה כשחגגתם שנה, זאת אני.
ואני מצטערת שאני אומרת את זה, אבל תמיד אהבתי אותך. מאז שעברת לכיתה שלנו באמצע כיתה ח', ידעתי שאני אוהבת אותך.
אני אוהבת את השיער המבולגן שאתה לא מתאמץ להשקיע בו בבוקר, כי אתה עצלן מדי.
ואני אוהבת את הג'ינס הישן והקרוע שלך שאתה תמיד לובש אותו שוב ושוב, כי "קרעים זה לגמרי באופנה", גם אם הם לא נוצרו בג'ינס בכוונה.
ואני אוהבת את הצחוק המתגלגל שלך כשאתה צוחק מהבדיחות הקטנות שלנו.
אני אוהבת את כל הדברים הקטנים הללו, שרק גורמים לאהבה שלי לגדול.
אבל אני אנוכית, כי יש לך חברה כבר שנה וחצי, אתה אוהב אותה. לא אותי. ואותה חברה? היא במקרה החברה הכי טובה שלי.
אבל נמאס לי לבכות, הייתי חייבת לכתוב לך את זה…
אז רק שתדע- אני אוהבת אותך, כל כך אוהבת אותך…"
–
הסתכלתי על ההודעה הארוכה עמוסת הרגשות ובמקום ללחוץ "שלח", מחקתי הכל… כל מילת אהבה, כל רגש קטן, וזהו- מחר אני שוב אראה אותו בבית הספר… איתה.